קדימה קדימה !! הלאה היי !! שלשות לצמצם לצמצם קדימה !!!! שמאל
ימין שמאל ! שמאל ימין שמאל ! (לצעוק!!) שמאל ימין שמאל
(חזק!!) ! שמאל ימין שמאל !

מזג האוויר פה פיצוץ. חם בבוקר, קר בלילה, ורוח נעימה מאוד
אחה"צ. לפעמים הרוח בוגדנית ויש סופות חול שמעיפות לנו דברים
באוהלים, אבל לא נורא, כרגיל, אנחנו מרימים הכל וממשיכים הלאה,
דרך זה. מזג האוויר אחלה, וזה משפיע לדעתי על מזג הרוח והמצב,
ואני עדיין כאן ואני מחזיק מעמד ויש אומרים שאני נראה כאילו
אני נהנה מזה.

חבר שלי מזלזל בי ככה, עוד לפני שהוא התגייס אפילו. טוב, הוא
יהיה יותר קרבי, זה התפקיד שלו לזלזל בי. כשהוא יתגייס, לא
יהיה לי יותר מדי מושג מה הוא יעשה (אפילו שזה די ברור), אבל
גם לו אין מושג מה אני עושה. יזלזל כמה שיזלזל, כמו שאני לא
יודע, גם הוא לא ידע. בחיים הוא לא ידע. אף אחד לא.

ללא ספק המדבר זה המקום בשבילי. איזה רוח, איזה אוויר, אני
פשוט יכול לעבור לגור פה. אנשים כל הזמן מתלוננים, אבל אני
נהנה מזה. הולכים ככה בחושך, מסתכלים למעלה רחוק ורואים את
שביל החלב. מה יכול להיות יותר טוב מזה ? יש אנשים שיחלקו עלי,
אבל בטוח יהיה מישהו שיסכים איתי. האמת, גם לשאלה שלי יש תשובה
טובה מאוד שכולם יגידו - הבית. אחרי כמה זמן פה לאט לאט מטשטש
הגבול וגם זה נהיה סוג של בית, משהו שבסה"כ אני שמח לחזור
אליו. משהו טוב.

האפוד שוקל המון, וגם הפק"ל ואנחנו הולכים מהר, מהר יותר, חזק
יותר, רעל בעיניים, טירוף בעיניים, כוכבים בשמיים, הולכים כמו
חיות פרא בחושך מוחלט, שני טורים, את זה כולם עוברים, אף אחד
לא נשאר מאחור, ומי שנופל - מרימים אותו ולמי שקשה גוררים
אותו, עוזרים לו. את המסע הזה מסיימים רק הטובים ביותר, וזה
אומר כולם, ללא יוצאים מן הכלל. והתמורה ? מי מחפש תמורה ? את
מי זה מעניין ? אפשר להגיד שאת ה"תמורה" רואים כבר יום אחרי
זה, כשנתפסים שרירים פה ושם, אבל אין, אין על ההרגשה בסוף. שום
סמל ושום תג ושום סיכה לא יתנו כזאת הרגשה. זה משהו שאי אפשר
לתאר במילים. כנראה שאם היה אפשר הייתי כותב יותר. צריך להיות
כדי לראות. מי שיודע - יודע, ומי שלא יודע - לא יודע. בכל פעם
לומדים משהו אחר ובכל פעם יש את ההרגשה מחדש. מי שיודע - יודע,
ומי שלא - לא. זה הכל. אולי בעצם זה לא הכל. כן, זה בכלל לא
הכל. זאת רק ההתחלה, וכמו שנאמר ע"י חכמים - לא קשה, לא שווה.

לפעמים קר פה נורא בלילה. החלטתי אז שאני מביא משהו ארוך ללבוש
מהבית. ביום הראשון של הטירונות, החתימו אותי על נשק ומחסניות
ואני לרגע, לכמה ימים האמת, נורא פוחד, זאת מין הרגשה בתולית
כזאת, מוזרה, ספק מחוסר ידע ספק מה"מעמד" שהגעתי אליו. נותנים
לי להחזיק נשק שהמטרה שלו היא בדיוק שתי מילים: להרוג אנשים.
עם הזמן ועם המטווחים התרגלתי לאיבר הנוסף הזה בגוף וזה נהיה
כבר לא עניין. לפעמים אני שוכח שהוא עלי. אבל עכשיו, כשקר כאן,
אני לובש את הסווטשרט פולין שלי, משהו שחימם בשעות קרות במיוחד
של הנפש ולא רק של הגוף. על החולצה מקדימה יש סמל בי"ס,
ומאחורה ציור של מגן דוד עם יונה עליו וכתוב שם "כל עוד אנו
מזכירים אותם, הם חיים!". ואני מסתובב פה ככה, ועל היונה והמגן
דוד והאימרה יש רובה ובכיס מחסנית מלאה, 35 כדורים. יכול להיות
שמה שאמרתי ומה שסיפרתי כאן נשמע לא קשור, ומשפטים לא במקום,
ולעיני המבקרים זה יראה לא מחובר, אי אפשר להיתפס לזה. אבל מי
שקורא את זה, שינסה לדמיין לרגע את מה שאמרתי. אני אנסה לתאר
את זה יותר טוב - חולצה לבנה, עליה מגן דוה ועליו יונה, ומתחת
להם אימרה שמדברת על זכרון וחיים, ועל כל זה בקו אלכסוני רובה
שחור וגדול. נסו לחשוב רגע על מה אני חושב, על מה נפלתי.

"קחו את הדגל ממנו ! הוא לא ראוי להחזיק אותו ! "
אני לא צריך את הדגלים שלכם, גם לא את הסימנים שלכם, אני לא
צריך ממכם כלום. הצעקות שלכם גם לא יעזרו יותר מדי. אני לא
צריך להוכיח לכם כלום וגם לא לעצמי ולא לאף אחד אחר. אני לא
חושב שאני יכול, אני יודע שאני יכול. אולי אני אצטרך עזרה, אני
יודע שאני אקבל אותה, וזה הדגל. זה הדגל היחיד שאני אחזיק
במהלך כל העסק הזה. בו אני גאה והוא ימשיך איתי ועם כולנו. כל
השאר זה משהו אחר. תוספת, אולי בשביל התענוג.

את התודה הגדולה שלי, אני חייב לכם. את כולה. באמת שאני לא
מסוגל להסתדר בלי העזרה שלכם. כל אחד פה חשוב באותה מידה, אם
אחד נופל, כולם נופלים. "אחד, מי יודע ? אחד ! אני יודע ! אחד
בשביל כולם ! כולם בשביל אחד! " המורעלות זורמת בין כולנו
אפילו בלי שנרגיש את זה, כולנו בתוך זה יחד וכולנו נצא מזה
ביחד. אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד. ככה נשבור כל קיר,
נעבור כל מחסום, נפתור כל בעיה, והכל יסתדר רק ככה. אחד בשביל
כולם, כולם בשביל אחד. אין אחד, אין כולם ואם אין כולם, אין
כלום. הכל נשמע כמו סיסמאות ריקות, אבל תאמינו לי, אפילו שעוד
לא ראיתי כלום, זה עובד. באמת. ורק ככה.

משהו מעניין מאוד קרה לי לפני כמה זמן. כאן אצלנו דוגלים בהכרה
ובחשיבות הפרט בתוך כל העסק. בגלל זה, הקצינים שלי עושים שיחות
עם כל האנשים, אחד אחד, להכיר אותנו אישית. אז הקצין שלי דיבר
איתי, מין שיחה חופשית כזאת, סוף סוף אני מספר קצת על עצמי,
מאיפה אני, מה אני עושה, איך הגעתי לכאן, מה עברתי בחיים. אז
הקצין שלי בחר דווקא במקום מאוד מעניין, ספק מכורח הנסיבות ספק
מנוחות או מה שזה לא יהיה. זה היה בזמן המטווחים, בזמן שלא
יכולנו לירות ולהתאמן, אז שלחו אותי לשיחה. אמרו לי לחכות ליד
מטווח 8, מטווח עצום בגודל שלו. אני מחכה וכשהוא הגיע הצדעתי
ונכנסנו פנימה. ושמה, ניהלנו שיחה. זה לקח זמן, לא יודע כמה,
וזה היה רק אני והוא, פנים אל פנים, במטווח. ניהלנו שיחה. מאוד
מעניין. שיחה מעמיקה במטווח. קשה להאמין שבזמנים כאלה יכולים
להיות גם דברים כאלה. משהו חזק, שחיזק אותי ועזר לי הלאה. איזה
יופי ! ככה באמצע היום, בשיא החום, אנחנו יושבים בצל של חומת
הבטון, המטווח הענק מספק הד לדברים שלנו, ואנחנו יושבים
ומדברים. מנהלים שיחה כמו בני אדם. צריך לעשות כאלה יותר,
שיחות לאורך המטווחים, זה יכול להיות ממש יפה. כמו בני אדם.

יצאנו לטיול
בשביל הכוכבים
השמים עדינו
הולכים והולכים

צבעים על הפנים
יבלות ברגליים
רוח בידיים
אש בעיניים

יצאנו לטיול
איזה כיף
חייבים להמשיך
לא שיש ברירה

צעד קדימה
אל תפתח פער
שמור על הקצב
אנחנו איתך

כולנו מאחוריך
מלפניך ומהצדדים
רוץ קדימה
לך עם הכוכבים

לקרוע, לשבור ולנער
רק ככה נתעורר
ככה נוכל לרוץ
ככה להסתער

יצאנו לטיול
בשביל הכוכבים
כוח ברגליים
התכווצויות בידיים
טירוף בעיניים
אש תמיד
איתך לנצח
קדימה..צעד !

זהו. הגיע הזמן הזה בלילה, שגם היתושים כבר הולכים לישון.
חייבים את הזמן הזה כאן, כדי לשבת, להסתכל על השמים, לראות
איפה אתה, להבין מה קורה, או לא להבין ופשוט סתם לשבת ולהנות
מהאוויר. אין כמו המדבר בשביל זה. זה עוזר קצת לתפוס את עצמך,
לאפס את המוח על מה שהולך סביבך. כולם כבר הלכו לישון, אבל
אולי אני אמשיך להסתובב פה קצת, מסביב לדגלים שלנו, הנשק עלי
באלכסון לסמל המשלחת שלנו שעל החולצה, מסביב לסמל האבנים שעל
הרצפה. אני צריך גם לפעמים לקחת את הזמן שלי כאן. זה מאוד קשה,
אבל כדי להתקיים זה מאוד חשוב. טוב, אולי כדאי שגם אני אלך
לישון, אני יודע שבזמן הקרוב אני אצטרך את זה.

מאז שהגעתי לכאן, אני לא בוכה יותר. אין לי מושג למה, אולי זה
משהו סימבולי, עברתי איזשהו שלב בחיים, ועכשיו אני נכנס לאט
עמוק פנימה, אבל זה עדיין מפליא אותי לפעמים. אני גם מתנהג
כאילו זה לא חסר לי, אבל זה שטויות, אני יודע בדיוק מה הולך.
בעצם אני לא יודע מה הולך.. הפסקתי לבכות לקראת הלילות ובימים
ולא היה לי יותר מדי מה לעשות בעניין. זה לא משהו מאולץ או
משהו שאני שולט בו וזה בדיוק מה שגורם לי לתהות למה זה הפסיק.
אולי עכשיו זה יוצא בדרכים אחרות, כמו הדפים על גבי דפים
שכתבתי עכשיו, לא יודע. באמת שאני לא יודע. אולי איבדתי את
השמחה שלי, אולי קרה משהו .. אני חושב ברצינות שדי איבדתי את
עצמי בכל מה שהולך פה. לאחרונה אני מתחיל להיזכר בעצמי ככה
לפני הצבא, וטיפ טיפה קשה לי. השינוי עד כדי כך ניכר ? זאת
שאלה מאוד טובה. אמרו לי שאם אני צריך עזרה, אז פשוט לבקש ואני
יכול להיות בטוח שאני אקבל, אבל זאת שאלה קשה מדי. והנה אחת
יותר קשה - מה באמת קרה לי ? לאן נעלמתי ? איפה לחפש ? לאן אני
הולך הלאה ? כתבתי כבר פעם על הזמן, ואני אגיד עוד פעם - לא
יודע. יהיה מה שיהיה, הזמן יעשה את שלו, וכרגיל יקיים את חלקו
בעסקה שעשיתי איתו לפני כמה זמן.
שיהיה.


18/9/2001 - 17/9/2001