[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








                   התפתחות כלכלית, ניצול וקיטוב

                         בתרגומה של תמר בורסוק


ראינו בפרק החמישי כיצד הממסד הציוני, במחנות שלו מסוגיהם
השונים, הפך 750,000 ספרדים ממדינות במזרח התיכון ובצפון
אפריקה ל"מעמד פועלים". בפרק זה, אסביר כיצד ישראל האשכנזית
ה"סוציאליסטית" והקפיטליסטית גם יחד ניצלה אותם למטרות
התפתחותה הכלכלית ושליטתה הפוליטית ואמשיך לקיטוב החברתי שנוצר
כתוצאה מהמדיניות הזאת.


1. התפתחות תעשייתית

בתקופת המנדט הבריטי, התעשייה הציונית הייתה תת-מפותחת. היה לה
כוח עבודה ושוק קטנים וחסרים היו לה השקעות וציוד מודרני. בתי
החרושת הקטנים שלה התרכזו בעיקר בהרכבת רכיבים מיובאים. לאחר
הקמת המדינה, המדינות הערביות-איסלאמיות סיפקו לישראל מאות
אלפי עובדים, ואלה היו האנשים, בנוסף לאלו שבאו מהמדינות
הסוציאליסטיות, אשר הרחיבו את השוק הצרכני. הגירה המונית זו
סייעה לישראל לייבא תקציבים בצורה של תרומות מיהודים, מענקים
אמריקאיים, פיצויים מגרמניה וכיוצא באלה. וכך סופקו לישראל כל
התנאים הנחוצים להתפתחות כלכלית מהירה: כוח עבודה, תקציבים
ושוק צרכן.
אחוז תקציב הפיתוח מתקציב הממשלה שהושקע על ידי הממשלה בתעשייה
היה כך:
בשנים 1948-1953 הושקעו 11 אחוזים
בשנים 1954-1955 הושקעו 16 אחוזים
בשנים 1956-1959 הושקעו 19 אחוזים
בשנים 1955-1958 הושקעו 17.5 אחוזים מהמכונות המיובאות באו
מגרמניה כפיצויים [1], וב-1958 נוסד הבנק לפיתוח כלכלי.
כתוצאה ממדיניות כלכלית זו, בשנים 1959-1965 מספר העובדים
בתעשייה היה 25 אחוזים בממוצע מכלל כוח העבודה. האבטלה ירדה
מתשעה אחוזים בשנות החמישים לארבעה אחוזים החל משנת 1961. הזרז
הבסיסי לתאוצה בהתפתחות זו היה הגישה לכוח עבודה זול, אשר
סייעה לבעלי העסקים לגרוף רווחים מאסיביים. בשנים 1958- 1963,
שהיו תקופה של תיעוש מהיר, המרחק בין הכנסות עליונות ותחתונות
התרחב במידה ניכרת [2].
אלה שהפיקו תועלת ממדיניות התיעוש של המדינה היו פרוייקטים
פרטיים ופרוייקטים של ההסתדרות אשר היו בשליטתם של המתיישבים
האשכנזים ואשר קיבלו סכומים אדירים מכספי הממשלה בצורה של
הלוואות נמוכות ריבית ותשלומי מיסים נמוכים, ונהנו מתמריצים
כספיים שונים, נוסף על גישה לצבאות של פועלים זולים.
מכוח ההתפתחות התעשייתית הזאת, נולד מעמד חדש של אשכנזים -
רובד שירותים של מהנדסים, מנהלים ומורים באוניברסיטה שהכשירו
ולימדו את המומחים, את אנשי השיווק, את הבנקאים וכיוצא באלה.
עד לשנת 1975 המעמד הזה היווה 32.4 אחוזים מכוח העבודה הכולל
של האשכנזים (בהשוואה ל-11.8 אחוזים בלבד ספרדים שהיו מדרגה
שנייה בהשוואה לבכירים והמנהלים האשכנזים). הפער הזה בין
הקבוצות האתניות התרחב בדור של אלה שנולדו בפלסטינה, עם 42
אחוזים אשכנזים ורק 12.2 ספרדים [3]. ברור ללא ספק, שתיעוש
מואץ זה אפשר לאשכנזים שהיו יחסית מדלת-העם לטפס על הסולם
הסוציו-אקונומי על גבם של הספרדים.
את הפער במעמד הפועלים ניתן לראות בנתונים הבאים: 25.5 אחוזים
מהאשכנזים עובדים כפועלים (על פי רוב מיומנים), ו-42.1
מהספרדים (על פי רוב בלתי מיומנים). הפער הוא גדול יותר בקרב
הדור שנולד בפלסטינה: 17.4 אחוזים אשכנזים ו-42.4 אחוזים
ספרדים [4]. אפילו הספרדים שהצליחו להעפיל למבצר האשכנזי
והשיגו תפקידים ממשלתיים מהווים רק מגזר מתרפס באריסטוקרטיה
האשכנזית השולטת.
עד לשנת 1965 היו 43,750 עובדים בתעשיית הטקסטיל, זאת אומרת,
כפול מהמספר ב-1955, וזה גרם לעלייה של 250 אחוזים בתוצרת [5].
ערך היצוא עלה מ-5.7 מיליון דולר ל-46.6 מיליון דולר במהלך
אותה תקופה [6].
הממסד תמך בתעשיית הטקסטיל בגלל ההשקעה הנמוכה הנחוצה לפיתוחה,
הרווחים הגדולים שהיא ייצרה וקיומו של פרולטריאט בעיירות
הפיתוח כמו דימונה, קריית שמונה, אופקים, קריית גת וכיוצא
באלה.
מספר העובדים בתעשיית ההלבשה עלה מ-13,490 ב-1961 ל-30,590
ב-1972. מספר העובדים הספרדים בתעשייה הזאת עלה פי ארבע בעוד
שמספר האשכנזים עלה רק ב-170 אחוזים [7]. השכר היה נמוך
מהממוצע הלאומי ולספרדים היו תפקידי הנהגה רק ב-46 מתוך 334
מפעלים. כל המפעלים הגדולים היו בשליטתם של המתיישבים האשכנזים
[8].
היו 168 מפעלי מתכת עם יותר מ-80 עובדים, בעוד שהיו רק 28 לפני
הקמתה של ישראל. רוב מפעלי המתכת היו בשליטתם של חברות
אשכנזיות כמו כור, כלל, חברת ההשקעות של בנק דיסקונט וכדומה.
רק 17 מתוך 170 מפעלי המתכת המעסיקים יותר מ-80 איש היו
בשליטתם של הספרדים ואלה היו בפועל חברות בת של החברות הגדולות
[9].
היזמים-העתידיים האשכנזים היו מקבלים סיוע בצורה פעילה מידי
המדינה. בסוף שנות השישים, הממשלה נתנה לבעלי תעשיית היהלומים
הלוואות נוחות נמוכות ריבית עד למעלה מ-80 אחוזים מעלות
החומרים הגולמיים שלהם ו-90 אחוזים מהוצאות הייצוא, וסייעה להם
למצוא ולהכשיר את כוח העבודה שלהם. כתוצאה מכך הרווחים זינקו
פי 360 (בשנים 1949-1970) והייצור עלה מ-2 מיליון לירות
ישראליות ל-700 מיליון לירות ישראליות במהלך אותה תקופה, זאת
אומרת פי 350, ומספר העובדים עלה מ-800 ל-9,500. הקפיטליזם
האשכנזי קיבל סיוע מסיבי מן המדינה [10].


2. התפתחות תעשיית הבנייה

ההגירה ההמונית הובילה להתפתחות תעשיית הבנייה עד למצב שבו
בשנים 1956-1965 18-19 אחוזים של התוצר הלאומי הושקעו בה,
בהשוואה ל-9-13 אחוזים באירופה המערבית [11]. עשרה אחוזים מכוח
העבודה היו מעורבים בבנייה ויחידות דיור חדשות נוספו במהלך
השנים 1949-1962, מ-843,000 מטר מרובע ל-3,373,000 מטר מרובע
[12].
את הענף הזה של הכלכלה ניתן לחלק לשני חלקים: המגזר הציבורי,
זאת אומרת דיור הנבנה על ידי המדינה, הרשויות המקומיות
וסוכנויות ציוניות; והמגזר הציבורי, זאת אומרת נבנה על ידי הון
פרטי. באופן טבעי, המגזר הפרטי בונה טוב יותר ודיור הרבה יותר
מרווח, שהיה במיוחד עבור מהגרים חדשים מיוחסים. המגזר הציבורי
בנה בתים קטנים וזולים עבור הספרדים, למרות שהיו להם משפחות
הרבה יותר גדולות מהאשכנזים. לדירות שהוקצבו לספרדים היה שטח
קרקע בין 45 ל-61 מטר מרובע במהלך התקופה של 1955-1965, בעוד
שלמשפחה אשכנזית העניקו בין 75 ל-92 מטר מרובע [13].
נוסף על כך, ההסתדרות נטלה על עצמה את בנייתם של 70,000 בתים
יוקרתיים עבור האשכנזים [14] באיזורים המרכזיים של המדינה.
הדיור לספרדים נבנה באיזורים מרוחקים והם היו צריכים לשלם 65
אחוזי מקדמה במזומן ואת השאר לשלם בתשלומים הנושאים אחוז ריבית
גבוה. נוסף על כך, באיזורים המרוחקים הספרדים היו צריכים לשלם
סכום נוסף של 22 אחוזים עבור הכבישים, פיתוח האדמות השכנות,
בניית מערכת ביוב ורשת חשמלית. כוח העבודה שהשתמשו בו לפעילות
הבנייה הזאת היה מורכב ברובו המכריע מספרדים ומפלסטינים,
במיוחד בעבודות הלא מיומנות (זאת אומרת, "עבודה שחורה").
הניצול בענף הזה היה מכוער במיוחד, מאחר שהפועלים עבדו
לסירוגין ונחשבו ל"בלתי-קבועים". אפילו סולל בונה, החברה של
ההסתדרות, העסיקה 70-80 אחוזים מעובדי הבנייה שלה על בסיס בלתי
קבוע ושילמה להם פחות מהאשכנזים שעבדו בתעשייה הקואופרטיבית של
ההסתדרות.
לפיכך, ההסתדרות השיגה רווחים רבים יותר מהבנייה מאשר כל ענפי
הייצור האחרים, במיוחד התעשייה הקואופרטיבית (36 אחוזים לעומת
11.5 אחוזים מהתעשייה השיתופית).
אברהם כהן אמר שהבנייה במגזר המדינה וההסתדרות ב-1960 הניבו
החזרים של 30-35 אחוזי רווח בהשוואה ל-60 אחוזים בסקטור הפרטי
[15]. אחת מתופעות ההתפתחות הכלכלית בתחום הזה הייתה הופעתה של
חברת ההסתדרות, סולל בונה, ככוח רב עוצמה - לא רק בישראל אלא
גם במדינות העולם השלישי - שהרחיבה את השפעת ישראל ובנתה
בסיסים צבאיים לאמריקאיים בתורכיה ובמקומות אחרים. ב-1948
פדיון החברה הזו היה 5 מיליון לירות ישראליות ועד לשנת 1953
הוא הגיע ל-60 מיליון לירות ישראליות. ב-1958 חברת כור, שסיפקה
לדרום אפריקה נשק, התפרקה מסולל בונה.
פעילות הבנייה נעשתה במקביל להופעתם של בנקים חדשים, כדי ליצור
קשר בין חברות הבנייה הממשלתיות ובין דיירי איזורי הפיתוח
החדשים למגורים. אחד הבנקים הללו הוא בנק משכנתאות לשיכון
שההסתדרות הקימה ב-1951. פעילות הבנקים התרחבה ביחד עם
המזומנים והרווחים שלהם - וכולם תחת שליטה אשכנזית. עלינו גם
להוסיף שההתפתחות התעשייתית, בעיקר בתעשיות המתכת, סייעה
לפיתוח תעשיית החימוש הצבאי עד למצב שבו ישראל עתה היא מדינה
מובילה בייצוא נשק, במיוחד למדינות שבהם כלי נשק ישראליים הרגו
חפים מפשע רבים.


3. התפתחות החקלאות

ההגירה ההמונית הצריכה הגברת ייצור המזון. בייצור ההדרים
השתמשו ב-250,000 דונם ב-1945 והנתון הזה עלה ל-430,000 דונם
ב-1978, בעוד שאדמות חקלאיות אחרות עלו מ-1,650 מיליון דונם
ב-1945 ל-4,110 מיליון דונם ב-1958. נתונים אלו כוללים אדמות
ערביות שהופקעו, כלומר האדמות של הפליטים וגם של הפלסטינים
שנותרו בישראל. במהלך תקופה זו, ייצור הירקות עלה ב-330
אחוזים, ייצור הביצים ב-240 אחוזים, החלב ב-330 אחוזים והחיטה
ב-340 אחוזים, ומספר הטרקטורים עלה ב-510 אחוזים. התפתחות זו
התרחשה בזמן שבו האוכלוסייה הוכפלה בגודלה (מקורות ישראליים
מתעלמים מן העובדה שגידול זה באוכלוסייה היה שווה למספר
הפלסטינים שגורשו מבתיהם). נוסף כל כך, הממשלה נטלה על עצמה את
עבודות ההשקיה והייעור, השבחת הקרקע, התחדשות תעשיית ההדרים
וניצול קרקעות הערבים.
ערכה של התוצרת החקלאית עלה מ-274.2 מיליון לירות ישראליות
ב-1949 ל-586.5 לירות ישראליות במהלך חמש השנים שלאחר מכן, ואז
הוכפלה שוב ב-1959. היצוא עלה מ-18 מיליון דולר ב-1949 ל-35
מיליון דולר ב-1964. ההשקעות בחקלאות עלו ב-300 אחוזים בשנים
1948-1965, וכך ישראל הצליחה לספק לתושבים שלה את הירקות
הנחוצים, ולפתח את ההדרים ואת תעשיית התוצרת החקלאית, נוסף על
תעשיות משק החי והעופות שלה. בשנים 1958-1960, המושבים החדשים
ייצרו כמעט 60 אחוזים מתוצרת הירקות הכללית, 42 אחוזים מן
המספוא, 46 אחוזים מקני-הסוכר ומהפיסטוקים, 35 אחוזים מתוצרת
החלב ו-25 אחוזים מתוצרת העופות. כל ייצור אחר התקיים במושבים
הוותיקים העשירים, ששכרו ספרדים ופלסטינים בשכר נמוך כדי
להרחיב את הייצור ואת הרווחים שלהם, במיוחד בעבודות העונתיות
הכרוכות בקטיף פירות ומוצרים חקלאיים שמשתמשים בהם בתעשייה,
כמו כותנה. עובדי ההדרים על פי רוב קיבלו "שכר חירום". העובדים
הללו השתכרו 28 לירות ישראליות בחודש, בהשוואה ל-40 לירות
ישראליות לעובדי הבניין ו-41 לירות ישראליות לעובדי מפעל.
הרווחים מגידול ההדרים הוכפלו כתוצאה מהסיוע הממשלתי ומהציוד
המודרני שישראל קנתה עם ההלוואות האמריקניות שהיא קיבלה. בשנים
1956-1959 הפדיון לדונם היה 450 לירות ישראליות, שמהן 210
לירות ישראליות היו רווח. ילדי הפלסטינים והספרדים שעבדו
במטעים האלה על פי רוב היו שרויים במצב של רעב. הייתי מרחיקה
לכת אפילו ואומרת, שהעבודה העונתית בחקלאות הייתה הגורם המפריד
הגדול ביותר בין העריץ האשכנזי ובין המעמד התחתון הפלסטיני
והספרדי.
נוסף על תעשיית ההדרים, הניצול היה נרחב גם בעיבוד מצרכים, כמו
כותנה, סוכר וזיתים - למרות התמיכה הממשלתית ששולמה לבעלי
העסקים הללו.
החקלאות סייעה לתקציב המדינה. הכותנה, לדוגמא, עובדה לראשונה
ב-1954. לאחר עשר שנים בלבד שטח האדמה שהוקדש לכותנה היה
129,500 דונם, הייצור הגיע כמעט ל-20,000 טון, והרווח היה 92
לירות ישראליות לדונם. עיבוד קני הסוכר והפיסטוקים התפתחו
באופן דומה, עם השימוש במיכון מודרני ובעבודה זולה, במיוחד
בקיבוצים האשכנזיים.
נוסף על כך, משרד העבודה השתמש בספרדים לעבודות השקיה וייעור
ולניקוז אגם החולה, ומסר לקיבוצים 40,000 דונם נוספים, כאשר
תמורת העבודות הללו הממשלה שילמה "משכורת חירום".
ההתפתחות החקלאית חפפה להתרחבות השירותים השונים כמו שיווק
(חברות תנובה והמשביר), פרוייקטים לייצוא, תעשיות הקשורות
לחקלאות, בנקים ומוסדות פיננסיים. כל אלה שהוזכרו, יחד עם
המעסיקים, הרוויחו רווחים ענקיים [16].


4. התפתחות מנגנוני הממשלה

ההגירה ההמונית, יחד עם קצב הילודה המהיר של המהגרים, הצריכו
התרחבות של מנגנון הממשלה. זה אפשר למתיישבים האשכנזים להיטיב
עם עצמם ולכבוש את התפקידים הגבוהים ביותר של המדינה, כולל
הממשלה, הצבא, ההסתדרות והסוכנות היהודית. בנוסף לכך, העוני של
הספרדים הצריך את הקמתם של מוסדות סעד ובתי כלא כדי להתמודד עם
הבעיות החברתיות והכלכליות שלהם. מרבית הפקידים הרשמיים של
המוסדות הללו היו חברי קהילת המתיישבים, והמצב היה דומה גם
בחינוך [17],  שבו מספר התלמידים עלה מ-140,000 תלמידים ב-1948
ל-540,000 ב-1958. אלה יצרו אלפי משרות בעלי שכר טוב עבור
המתיישבים האשכנזים (ראה פרק שישי ושביעי). התפזרות, הרס
המשפחות והמסורת, החיים השפלים במחנות, האבטלה והעוני - כל אלה
הובילו לניכור בקרב הצעירים, לזנות, להתמכרות לסמים, לגירושין,
לפשע ולבעיות חברתיות אחרות. 90 אחוזים מאלה הזקוקים לשירותי
רווחה הם ספרדים, ו-90 אחוזים מפקידי הרווחה הם אשכנזים!
ישראל הקימה ארבעה מוסדות חינוך מיוחדים באוניברסיטאות כדי
להכשיר עובדים סוציאליים. מונו מחנכים, כשזה אומר - עוד משרות
לאינטלקטואלים אשכנזים ולעובדים סוציאליים שהחדירו בהם
תיאוריות חברתיות ריאקציונריות ומפלות.
כתוצאה מכך, נולדו בישראל ארבע קבוצות חברתיות נפרדות. והן:
1. מנגנון המדינה, הכולל את הממשלה, ההסתדרות, הצבא והסוכנות
היהודית.
2. בעלי עסקים ובנקאים.
3. מהנדסים, מומחים, ועובדים מיומנים.
4. עובדים מיומנים-למחצה ובלתי מיומנים, אוכלוסיית בתי הכלא,
המובטלים, תת-התרבויות של השוליים וכדומה.
שלוש הקבוצות הראשונות במהותן הן הקהילה האשכנזית, בעוד
שהקבוצה התחתונה ביותר היא בעיקרה המזרח-תיכונים - זאת אומרת,
הספרדים ואחיהם הפלסטינים. בכל ממסד ישראלי הלבנים הם מלמעלה,
עם בודדים היוצאים מן הכלל. ההגירה ההמונית מהמזרח התיכון
(ומזרח אירופה) סייעה לאשכנזים להבטיח לעצמם את העמדות
הכלכליות, הפוליטיות והצבאיות.
בהרצאה שנתן לחיילים על דיכוי הזהות של הערבים בשטחים הכבושים,
הקצין האמריקאי (אשכנזי) שהתמחה בלוחמה פסיכולוגית אמר "צריך
לאלף את הערבים כמו שאדם מאלף כלב." כשחייל אשכנזי שאל אותו אם
זה רלוונטי גם לספרדים שבאו מארצות ערב, הקצין השיב "כן, רובם
כמו הערבים, אבל אם נעשה את המירב שלנו, יהודים אמיתיים רבים
יבואו מארצות הברית" [18].


אלישר מתריע

את ההיסטוריה של הציונות בפלסטינה מאפיינים הפרובוקציה,
הפולריזציה והנפץ. זה לא חל על היחסים בין האשכנזים לספרדים
בלבד אלא גם על היחסים עם הפלסטינים. המאבק של הפלסטינים התחיל
עם האשכנזים בלבד, אבל זה הסלים להיות שסע יהודי-ערבי כללי,
ומשם לסכסוך בינלאומי עם האיום של מלחמה גרעינית.
התנאים הקשים עבור הספרדים, במחנות של הציונים וההתפתחויות
הכלכליות המואצות שהוזכרו למעלה, הובילו להאצת הקיטוב האתני.
זו לא הייתה תופעה של פוסט-1948, אבל הייתה קיימת מראשיתה ממש
של הנוכחות הציונית האשכנזית בפלסטינה, כפי שתיארנו בפרקים
הקודמים.
ב-30 בנובמבר 1941, האינטלקטואל הגדול ביותר של תנועת העבודה
הציונית, ברל כצנלסון, כתב בהפועל המזרחי [19]: "העובדים
האשכנזים המאורגנים בתוך ההסתדרות (ההתאחדות הכללית של ארגון
העובדים) הרכיבו מעין אריסטוקרטיה בהשוואה לעובד הספרדי החי
בשוליה של ההסתדרות. מעמד מקופח זה יום אחד יתקומם נגד
ההסתדרות אם תנאיו לא ישתפרו." אליהו אלישר, מנהיג הספרדים של
ירושלים, ציטט את האמירה הזאת (של כצנלסון), אבל העיר שמאז
פרסומה, התנאים של הספרדים החמירו פי עשר [20].
במאמרו [21], אלישר כתב ש"כל אחד יכול לקלוט טכנולוגיה מערבית
אם נותנים לו את ההזדמנות, כפי שאינטלקטואלים ספרדים הוכיחו."
אלישר האשים באופן מפתיע את הממסד הציוני ואת סוכניו בקרב
הקהילה הספרדית על אחריותם להתפשטות המצוקה והסבל, והתחיל כל
משפט במילים "אני מאשים" [22].
אלישר מאשים את המנהיגים האשכנזים שבזבזו מיליונים מכספי
המדינה במקום להשתמש בהם לפתירת בעיות כלכליות כמו עוני ודיור.
הוא מטיל חלק מן האשמה על התפשטות הזנות על הנערות הספרדיות,
וציין שישנן יותר מ-200 מהן. הוא הדגיש שהזנות לא הייתה קיימת
אצל הספרדים לפני שהם באו לישראל. הוא הזכיר שהוא ביקש ממשרד
האוצר אשראי של 30 מיליון לירות ישראליות לשיפור תנאי הדיור,
אבל המשרד דחה את בקשתו. הוא מוסיף שהמנהיגים בנו ארמונות
לעצמם במקום להעניק חינוך תיכוני ואוניברסיטאי חינם.
אלישר ממשיך לומר שבעוד המדינה מעודדת את משפחות הספרדים שיהיה
להם הרבה ילדים, היא לא מסייעת להם והיא אף לא משקיעה אחוז חסר
ערך מ-10 מיליארד הלירות הישראליות של תקציבה השנתי בכך. בו
זמנית, המדינה משתמשת בילדים מהמשפחות הללו לשירות צבאי חובה.
נציגי ישראל בחוץ לארץ התייחסו היטב לתנאים האומללים של משפחות
הספרדים כדי לאסוף תרומות עבור המדינה. אלישר מתח ביקורת על
ספרדים שהסכימו לקבל תפקידים סמליים או מכובדים בממשלה, אבל
אינם מסייעים לקהילה שלהם, והתנגד להקמת ארגון א-פוליטי להגנה
על זכויותיהם של הספרדים.
אלישר מונה את הארגונים אשר הספרדים הקימו בפלסטינה מאז המנדט
הבריטי, ותולה את כשלון כולם בממסד הציוני ובהתחזקות הקנאות
הצרה וההגמוניה המעמדית המפלגתית שלו שהובילו לאי-ייצוג של
הספרדים במוסדות הגבוהים יותר של המדינה, מלבד שר המשטרה, בכור
שיטרית, שייצג את מפלגת מפא"י.
אלישר מזהיר שהמשך מצב העוני וההתמרמרות בקרב הספרדים מהווים
סכנה לביטחון המדינה, בגלל שהצבא מורכב ברובו מספרדים. הוא
דורש את הקמתו של ארגון שיפעל למען גישור הפער בין הקהילות.
הוא מזהיר ש"בעתיד, ייתכן מאוד שתקום קבוצה עם כושר דמגוגי
להסתת הציבור הספרדי המקופח." נילי ארקין מזהירה שעוני, נחשלות
תרבותית ותנאי מחייה משפילים ישפיעו על היכולת הצבאית של הדור
הצעיר ושילדים אלה יכולים להוות סכנה לישראל בעתיד.
עלינו להביא לתשומת לב הקורא את העובדה שהמיליטריזם הישראלי
הגיע לנקודה שבה אין אדם יכול לדבר על טוב ורע, אלא רק במונחים
של "ביטחון". אלה שניסו לדבר על נושא האפליה כונו בוגדים,
ומשתמשים רק בלשון נקייה של "פער" כדי לרמוז על ההפרדה
הגדולה.


בגין ופרויקט שיקום השכונות

כאשר מדינת ישראל נוצרה ב-1948, בגין היה המנהיג של מפלגה
ימנית קיצונית קטנה בשם חירות (חופש). בגין ידע שהוא יוכל
להביס את ממסד "העבודה" שהיה מופקד על קהילת המתיישבים במשך
שנים רבות, רק על ידי ניצול זעמם של הספרדים. הוא הבטיח להרכיב
מערכת הבנויה על שוויון אתני מוחלט, לא רק במדינה אלא גם בתוך
מפלגתו (מפלגה זו, יחד עם אינטרסים עסקיים וליברליים, הרכיבו
גוש ימני קיצוני בשם ליכוד). בגין הפיץ את הפיקציה שהוא
"מרוקאי" בעוד שלמעשה הוא היה פולני, שברח בתחילת מלחמת העולם
השנייה מהצבא הפולני הלאומני לפלסטינה, בה הוא הוביל את
הארגון. ב-1977, בגין הצליח לבסוף לזכות בחלק גדול מקולות
הספרדים בגלל קריאתו לשוויון - ולא בגלל המדיניות האנטי-ערבית
שלו. הוא הרכיב את הממשלה הימנית הראשונה (מפלגת העבודה לא
הייתה פחות עוינת לערבים מבגין. היא הייתה הממשלה שגירשה את
העם הפלסטיני, הרסה מאות כפרים של ערבים ועיירות, החרימה את
האדמות והנכסים של הערבים ב-1948 וסיפחה חלק גדול משטחי
הפלסטינים (בהתאם להצהרות של האומות המאוחדות), פלשה לסיני
ב-1956 וכבשה את הגדה המערבית, סיני והגולן ב-1967 וכדומה).
ב-1978 בגין התחיל תוכנית חדשה ל"שיפור תנאיו של העם", כפי
שהוא הבטיח. תכנית זו נקראה "פרויקט שיקום השכונות". הוא כלל
169 אזורי מצוקה, כולל החגורה השחורה של הערים הגדולות, עיירות
הפיתוח והכפרים ה"קואופרטיביים" שפשטו את הרגל. 'הארץ' כתב ב-5
בינואר 1979 שמספר התושבים באזורים הללו היה 300,000 וש-1.2
מיליון דולר הוקצבו עבור השלב הראשון של הפרויקט. ממשלתו של
בגין נאותה לצרף את התרומות של יהודי אמריקה לפרויקט הזה. תוך
זמן קצר התברר שהפרויקט היה כשלון גמור. הוא רק סידר כמה אתרים
באזורי משכנות העוני, ומרבית אלה שהפיקו תועלת מן הפרויקט היו
האשכנזים.
זה קרה בגלל שהממשלה סירבה לאפשר לספרדים המעורבים לבחור את
הוועדות של עצמם כדי לנהל את הפרויקט ולהוציא את הכספים על
דיור, תעסוקה, חינוך ודברים נחוצים שכאלה. במקום זה, הממשלה
הקימה בירוקרטיה אדירה של פקידים אשכנזים שנבחרו מהרשויות
השונות, כמו הממשל המרכזי, הרשויות המקומיות, הסוכנות היהודית
וכדומה. בין הוועדות הללו הייתה וועדה מיניסטריאלית, וועדת
שירות המדינה, עם מבקר על הפרויקט במשרד ראש הממשלה, מנכ"ל
הפרויקט בסוכנות היהודית ומנכ"ל הפרויקט במשרד העבודה והרווחה.
ברמה המקומית השתתפו הוועדות והאנשים הבאים: מנכ"ל וועדת
ההיגוי, מנכ"ל הבינוי והשיכון, עובדי עירייה ועובדי מדינה
ממחוזות שונים שעסקו בענייני דיור, חינוך, עבודה ובריאות.
הממשל המרכזי סיפק מומחים בגיאוגרפיה, סוציולוגיה והנדסה,
ולחברות הדיור עמידר ועמיגור היה תפקיד פעיל.
כששלטון הפקידים נעשה מודע לסכומים האדירים של הכסף ולהשפעה
הפוליטית שהכסף הזה הביא איתו, מאבק אדיר פרץ בקרב הסוכנויות
השונות שהתחרו על השליטה בפרויקט.
מתוך תקציב של 400 מיליון לירות ישראליות לשנת 1978, 200
מיליון לירות ישראליות הוקצו לבנייה ציבורית, וסכום נוסף
לתשלום המשכורות של המומחים האשכנזים. רק סכום קטן הופרש עבור
השירותים בשביל אזורי משכנות העוני [23].
העיתונות הישראלית דיווחה ש-60 אחוז מהתקציבים של הפרויקט
שולמו כמשכורת לצבא הפקידים האשכנזים, ובמה שנשאר מן התקציב -
את רובו הוציאו על טיפוח אזורי משכנות העוני במבנים ציבוריים
ובפארקים כדי להרשים את המבקרים הזרים, במקום להוציא אותו על
בניית יחידות דיור, על שיפור תנאי החיים ועל מלחמה באבטלה,
בעבריינות, בפשע ובניכור.
הרשויות המקומיות, אשר בשליטת האשכנזים, התחילו לבזבז יותר
ויותר על שכונות אשכנזיות, על חשבון השירותים העירוניים באזורי
המצוקה. וכך הצליחו העיריות באופן עקיף לנצל את הפרויקט כדי
לשפר אזורים אשכנזים. תושבי שכונת התקווה בתל-אביב, לדוגמא,
אמרו שהמכללה לאומנות שהוקמה באזור צרכה סכום גדול מתקציבי
הפרויקט, למרות שהסטודנטים במכללה הם אשכנזים שנוסעים לשם מן
הפרברים העשירים. תושבי האזור דרשו להעביר את המכללה למקום
אחר, ולאחרונה העירייה נאותה לכך [24].
בנוסף לכך, הממשל המרכזי התחיל לקצץ בתקציב שירותי הרווחה.
הרשויות המקומיות היו צריכות אז לפנות לפרויקט שיקום השכונות
כדי לבקש סיוע כספי. פרקטיקה זו אפשרה לממשל המרכזי לבזבז יותר
מהתקציב על יישובים אשכנזים בשטחים הכבושים.
ב-4 באפריל 1980, 'הארץ' כתב שתושבי מחוז עמידר עזבו את וועדת
ההיגוי של הפרויקט, בגלל שהם היו מיוצגים רק על ידי ארבעה מתוך
24 חברי הוועדה והם רצו לקחת את היוזמה. ב-23 במאי 1980 העיתון
ציטט את תושבי אזור המצוקה של קריית-אתא, שטענו שהפרויקט שימש
רק כדי לתת עבודה לאשכנזים והם דרשו להקים וועדות מקומיות כדי
לנהל את הפרויקט. לאחר שתיאר את התנאים הקשים באזורי משכנות
העוני, נכתב בעיתון שהספרדים מאיימים לעשות "מהפכה" יחד עם
הספרדים מאזורי שכונות המצוקה של תל-חנן וטירת הכרמל, וארגון
אוהלים בירושלים. העיתון הוסיף שבבניין אחד היו 200 ילדים שהיו
צריכים לשחק ברחוב מפני שלא היה להם גן שעשועים לשחק בו,
והשכונה מלאה בפשע, בסמים ובזנות.
ב-1 באוגוסט 1980, ההיסטוריון תום שגב פרסם מאמר ב'הארץ', תחת
הכותרת "זה הכל רמאות גדולה!" שבו הוא תיאר את ההתפתחויות הללו
ואישר ש"הכל קיים על הנייר בלבד". הוא מנה את כל האגפים
המעורבים בפרויקט ותיאר את הוויכוחים המתמשכים שלהם. הוא הדגיש
שנעשים קיצוצים בתקציב הרווחה על ידי הממשלה, שכמה יושבי ראש
הוועדות העשירו את עצמם דרך הפרויקט הזה ושהרבה כסף מבוזבז על
"עיצוב חלונות ראווה למטרות תעמולה".
ב-8 באוקטובר 1980, נכתב ב'זו הדרך' שמתוך 6 מיליון דולר
שנאספו באמריקה עבור הפרויקט הזה, הממשלה הוציאה רק 700,000$
עד פברואר 1980 - השאר נבלע על ידי הביורוקרטיה (האשכנזית).
המאמר החשוב ביותר שנכתב על הנושא הזה הופיע ב'הארץ' ב-29
בינואר 1982. הוא היה מאת זאב יפת, והופיע תחת הכותרת "מעוף
התקציב". יפת כתב שמנהלי הפרויקט בנו מדרכות שלא הושלמו באזור
שכונת המצוקה של כפר סבא. באשדוד הם הקימו פארק גדול במרחק רב
מאזור שכונת המצוקה. בעמידר ברמת גן, הם שתלו פרחים במקום לטפל
בבעיות הדיור, הפשע והאלימות. הוא כתב שראשי הערים שולטים
בפרויקט, והם היו אלה שהתעלמו מהאזורים הללו במשך שנים רבות.
עכשיו הם השתלטו על כספי הפרויקט והם מוציאים אותם כאוות נפשם.
רשויות מקומיות אחדות השתמשו בכספי הפרויקט כדי לספק את
השירותים הרגילים שצריכים להיכלל בתקציבים של הרשויות עצמם.
בשיכון ד' ביפו, לדוגמא, ישנו קונסרבטוריון למוסיקה שתל-אביב
נהגה לממן אותו, אבל ראש העיר, מר להט, הכריז שמעתה העירייה לא
יכולה להרשות לעצמה לממן אותו, וש"הפרויקט" צריך לתמוך בו.
מנהיגים מארגון העובדים הסוציאליים אומרים שהרשויות המקומיות
מפטרות את העובדים שלהם במטרה להעסיק אותם שוב על גיליון השכר
של פרויקט שיקום השכונות. בבית שמש, המועצה המקומית קיבלה
300,000 שקלים מהפרויקט, ובזבזה אותו על איסוף האשפה. בקדימה
משרד הפנים הוריד את הסיוע הכספי ב-800,000 שקלים בטענה
שהעירייה יכולה לקבל את הסכום הזה מהפרויקט. מתוך 6 מליון
השקלים שהוקצבו לפרויקט, 3 מיליון שקלים בוזבזו על שירותים
ממשלתיים רגילים שאינם עושים דבר לטובת "שיקום השכונות". בחצור
הגלילית, הממשלה הפסיקה לשלם את העלות הנוספת של שעות בית הספר
אחר הצהרים והפרויקט נאלץ להתערב. בצפת, משרדי הפנים והשיכון
קיצצו את התקציב הרגיל ודרשו שראש העיר ישתמש בכספי הפרויקט
במקום זאת. הפרויקט נאלץ גם לממן את שיעורי הביניים בבתי הספר
התיכוניים, במקום משרד החינוך, ומשרד זה ביטל תוכניות לימודים
אחרות שהיו מיועדות לסייע לספרדים.
לאחר שהעובדות המזעזעות הללו פורסמו, הממשלה הכריזה שהסכומים
שהושקעו בפרוייקט הגיעו ל-600 מיליון דולר, ש-50,000 דירות
שופצו ו-20,000 דירות הוגדלו. הממשלה לא חשפה את החלק הזעום
מתוך הסכום הכולל של 600 מיליון הדולר שהיא השתמשה בו לשם כך.
ההודעה הרשמית שלה רק הזכירה שהממשלה השתמשה בכספי הפרויקט
להקמת מרפאות, פעוטונים, מרכזי ספורט ובניינים ציבוריים [25] -
אשר כולם היו צריכים להבנות מכספים מתוך התקציב שלה ולא מכספי
הפרויקט.
וכך, פרויקט שיקום השכונות מצא את מותו, ושארית הכספים נבלעה
על ידי השלטון המרכזי, הרשויות המקומיות והמנגנון האשכנזי.
מנחם בגין, ראש הממשלה שבא להציל את הספרדים מאי-צדק ומדיכוי,
ראה את כל זה אבל לא נקט בשום פעולה חיובית (בעת שהיה ראש
הממשלה). הוא פשוט שלח את ילדי שכונות המצוקה הלאה אל הצבא,
אולי למות במלחמת לבנון, וייתכן שעובדה אחרונה זו היא שהובילה
להתמוטטותו הפיזית והנפשית.
בדו"ח שלה מן השנים 1984-1985, רינה גוטמן, מבקרת הסוכנות
היהודית, לא פרסמה את המגרעות החמורות של ניהול הפרויקט. בכל
אופן, היא הודתה שהתפקידים לא היו על פי מכרז. מנהלת הפרויקט
לא בחנה בקפידה יתרה את כישוריהם של פקידיה, ולא הייתה מערכת
שתארגן לפי סדר עדיפויות את התוכניות השונות של הפרויקט שהיו
בעיצומן. הסוכנות היהודית בזבזה 175 מיליון דולר עד היום
[26].


פולריזציה

בנוסף לכישלון פרויקט שיקום השכונות, מדיניות "הפתיחות"
הכלכלית שננקטה על ידי ממשלת הליכוד הובילה להגברת הקיטוב בין
שתי הקהילות היהודיות (מלבד קבוצה קטנה של ספרדים שהצליחה
להיטיב עם עצמה והצטרפה למעמד הבורגני הקטן של מסעדנים, בעלי
מוסכים ובוטיקים, וכתוצאה מכך קשרה את גורלה לגוש הליכוד
מטעמים כלכליים).
במשבר הכלכלי שאירע לאחרונה בישראל, כחלק מן העולם המערבי,
הספרדים והפלסטינים היו הקורבנות העיקריים.
נוסף על כך, ניתוק כל היחסים המסחריים בין ישראל לרפובליקה
האיסלאמית של איראן, כולל יבוא נפט, הסתיים בנעילת כל המפעלים
שעסקו בייצוא לאיראן לפני המהפכה.
כדי להחמיר את המצב, הייתה גם הפלישה ללבנון, אשר את עלותה
ישראל קיזזה על ידי קיצוצים בשירותי והחברה והחינוך וכדומה.
הקמת היישובים האשכנזים בשטחים הערביים שנכבשו לאחר 1967,
והוצאות ה"ביטחון", נוסף על תשלומי החובות, היוו שני שלישים
מתקציב המדינה [27]. בתקציב של שנת 1986, הסכום הזה היה 69.2
אחוזים בעוד שלשירותים החברתיים והעירוניים הוקצבו 17.8 אחוזים
מתקציב המדינה [28].
כתוצאה מכך, האבטלה, הקיצוצים בסובסידיות המזון, האינפלציה
והשחיקה הצמודה של השכר החמירו. הטיימס [29] ציין כי האינפלציה
דהרה כמעט ב-1,000 אחוזים, והתוכנית הכלכלית החדשה כללה הפחתת
האינפלציה ב-30 אחוזים, קיצוץ התקציב ב-500 מיליון דולר וצמצום
כוח העבודה במגזר הציבורי ב-10 אחוזים, זאת אומרת 14,000
עובדים. העיתון דיווח שהייתה סכנה של התפשטות האלימות ושל נזק
למשטר בשל מדיניות הצנע ושהמשטרה מכינה תוכניות להתמודד עם זה.
בספטמבר 1981, ההוצאות החודשיות של משפחה עם 3.4 נפשות החיה
בעיר הייתה 8,898 שקלים. עד לספטמבר 1984 סכום זה הגיע
ל-257,000 שקלים [30]. מוכר באחד השווקים הגדולים אמר לכתב
הטיימס ש"אנשים מוכנים להרוג בשביל עוף קפוא." כתב הטיימס לא
ציין את ההוצאות של המשפחות הגדולות.
אין ספק שאחוז הספרדים החיים מתחת לקו העוני הוכפל מאז שבגין
נכנס לתפקיד בשלטון ב-1977. צ'ארלי ביטון, חבר כנסת, הצהיר
שבשנים 1977-1979 מגזר זה של הקהילה גדל ב-78 אחוזים, ושהפחתת
המיסים על מותרות כמו מכוניות וטלביזיות לא סייעו למקופחים.
באותו זמן, הממשלה שילמה פיצויים של 100,000$ למשפחות
המתיישבים האשכנזים שפונו מסיני - בסכום כולל שיכול היה לשמש
לבניית 17,000 יחידות דיור עבור העניים [31].
ההצהרה השנתית של המוסד לביטוח לאומי של המדינה ב-1980 הוסיפה
שבתקופת שלטון הליכוד (1977-1980), הפער העמיק ומספר התינוקות
שנולדו בעוני הוכפל. הייתה עלייה של 300 אחוזים במספר המשפחות
עם 3-4 ילדים הנמצאות מתחת לקו העוני. מספר משפחות אלו הגיעו
לסך של 11.7 אחוזים מהסכום הלאומי. באחוז המשפחות עם יותר מ-5
ילדים מתחת לקו העוני הייתה גדילה של 400 אחוזים, שהיוו ביחד
25 אחוזים מהסך הכל הלאומי. הדו"ח קבע שאחת הסיבות לתופעה הזאת
הייתה ביטולם של כמה מיסים שקודם היו מוטלים על העשירים (מס
רכוש, מס מסחרי, מס ירושה וכדומה). חבר הכנסת הליברלי, אמנון
רובינשטיין, תיאר את העוני הזה כ"פצצת זמן שהונחה בקרבינו על
ידי בגין" [32].
ב-1977, 3.8 אחוזים מהילדים, כלומר 28,200, חיו מתחת לקו
העוני. עד לשנת 1981 הנתון הזה גדל ל-8.4 אחוזים, או 67,000
ילדים [33]. המועצה לשיווק החלב קבעה שמאז שהממשלה הסירה את
הסובסידיה שלה, ירדו מכירות החלב ב-13-29 אחוזים. בית החולים
איכילוב בתל-אביב אמר שהוא התחיל לטפל בילדים עם תת-תזונה
[34].
עלינו לציין שקו העוני בישראל הוא נמוך יותר מאשר במדינות
המערב, והמשפחות שחיות מתחתיו בישראל הן אלה המשתכרות פחות
מ-36 לירות שטרלינג בחודש. היו ב-1983 547,000 אנשים כאלה
[35], זאת אומרת 13 אחוזים מהאוכלוסייה. ב-22 במאי 1985, הלשכה
המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה דו"ח מיוחד על ההכנסות של העובדים,
שבו היא קבעה שרמת החיים של מרבית העובדים ירדה ב-1983-1988.
ההכנסות של משפחות (אשכנזיות) עשירות ובני מעמד הביניים צנחו
ב-1.5 אחוזים בעוד שהכנסות העשירון התחתון (הספרדים) של
האוכלוסייה צנחו ב-11.5 אחוזים [36].
כאשר מקורות ישראליים (כלומר, אשכנזים) מדברים על העניים ועל
תושבי עיירות הפיתוח ומשכנות העוני, הם אינם מציינים שהם
ספרדים מסיבות של "אחדות לאומית". במקום זאת, הם ממציאים
שהבעיה היא אך ורק הפער בין העשירים לעניים [37].
האינטלקטואל המרוקאי מיכאל אלבז אמר ש"התלות של הספרדים
במוסדות הרווחה של המדינה מחריף יותר מדור אחד לשני. ב-1964,
נזקקו 34.5 אחוזים מהמשפחות בעיירות הפיתוח לתשלומי סעד,
בהשוואה ל-17.4 אחוזים מהכלל הלאומי. עד לשנת 1973 מספר חסרי
הכל עלה. 40.4 אחוזים מחסרי הכל היו מרוכזים בעיירות הפיתוח,
למרות שעיירות אלו החזיקו רק ב-17 אחוזים מהאוכלוסייה
הישראלית." אלבז מוסיף, כי ל-83 אחוזים מתלמידי בתי הספר
היסודי יש קשיי הבנה, בהשוואה ל-45 אחוזים מהכלל הארצי. אלבז
מסכם שאי-השוויון האתני הוא ממוסד [38].
אפילו אינטלקטואלים אשכנזים הודו בעובדות הללו עשר שנים לפני
שאלבז כתב את הפרשנות שלו. יונה רוזנפלד ואברהם זלאטשבי קבעו
ב-1965 שיש נטייה לעלייה באי-השוויון האתני בקרב דורות ילידי
ישראל.
תעמולנים ציונים אומרים שמצב הספרדים השתפר בישראל בהשוואה
למצבם הקודם בארצות מוצאם, אבל ד"ר יעקב נהון הפריך את הטענה
הזאת. באנאליזה שלו, שפורסמה על ידי מכון ירושלים לחקר ישראל,
ד"ר נהון הדגים שמספר עובדי הצווארון הלבן האשכנזים עלה ב-90
אחוזים בהשוואה למספר הספרדים, בעוד שמספר הספרדים בעלי
הצווארון הכחול עלה ב-90 אחוזים! בתפקידים האקדמיים היו פי 5
אשכנזים מאשר ספרדים. כשזה מגיע לעבודות שוליים, היו 250-300
אחוזים יותר ספרדים מאשר אשכנזים [39]. אם יש רמז כלשהו
לשוויון, ניתן למצוא אותו רק בקרב הבורגנות הקטנה שמהווה 18
אחוזים משתי הקבוצות האתניות.
עוני וקיטוב החריפו עד למצב שיחזקאל צנעני, ממוצא תימני, הכריז
שהוא מוכן למכור עין מעיניו וכליה כדי לקנות דירה במקום לישון
באוטובוסים, כפי שהוא עשה במשך שמונה השנים האחרונות. שרה
ברניה הכריזה שהיא תמכור את תינוקה שעדיין לא נולד כדי שהיא
תוכל לקנות דירה קטנה של חדר וחצי [40].
יוחנן פרס, חוקר במדעי החברה, הבחין שהפער האתני והחברתי
בישראל היה גדול יותר מבכל מדינה אחרת בעולם, כולל ארצות הברית
[41]. ב-1948 השכר לתשלום עבור שעת עבודה אחת בארצות הברית היה
13$ ובקנדה הוא היה 11.5$, בעוד שבישראל הוא היה 4.5 דולר
[42]. נתונים אלו הם ממוצעים וזה תמיד מטעה, היות שהציבור
הספרדי והפלסטיני מרוויח שכר הרבה יותר נמוך מהממוצע.
ד"ר יוחנן פרס טוען, ש"אם לא נמגר את הפער העדתי, התחושות
המובהקות של אי-צדק יכולות להוביל בהחלט להתנפצות הרסנית"
[43]. הוא הוסיף ש"הדור השני (של הספרדים), שנולד בארץ, מודע
יותר לאי-הצדק מאשר דור ילידי החוץ הראשון..." [44]. הוא כתב
ש"למשפחה אשכנזית ממוצעת הייתה הכנסה שגדולה ב-400 אחוזים
מהכנסתה של משפחה ספרדית ממוצעת" [45], וש"הפער העדתי בין
הלבנים והשחורים בארצות הברית בתחום העבודה, המקצועיות, עבודות
טכניות וניהוליות הוא פחות חריף מאשר בישראל" [46].
מספר הישראלים הנישאים מחוץ לקהילה שלהם היה 18.5 אחוזים
ב-1971, אולם אין בכך כוונה ששתי הקהילות נעות לקראת
אינטגרציה. המשמעות של כך היא בדיוק הפוכה - ש-81.5 אחוזים
מהישראלים אינם נושאים בני זוג מקהילה אחרת. מלבד זאת, אלה שכן
נישאים בנישואי תערובת, נישאים לבן זוג מאותו מעמד חברתי.
"בנסיעה מחיפה למרסיי באונייה תורכית, שרוב הנוסעים שלה היו
ישראלים, אשכנזים וספרדים יחד... שמתי לב שבהתחלה, כשיצאנו
לדרך, היחסים בין שתי הקבוצות היו מאופקים אבל קורקטיים,
והספרדים דיברו ביניהם על החיים ועל העבודה שלהם בישראל, ואחרי
זה על הבעיות שלהם בישראל. באופן הדרגתי, השיחה הלכה ונסבה על
הקשיים שלהם ולבסוף כולם אמרו שאם הם ימצאו עבודה מתאימה בצרפת
הם יישארו שם. המגע עם האשכנזים התקרר ככל שהתקרבנו למרסיי,
וכשירדנו מן האונייה, האשכנזים והספרדים יצרו שתי קבוצות
נפרדות, שכרו מוניות נפרדות ונפרדו ללא מילה. בלונדון ישנם
ישראלים רבים, משתי הקהילות, וראיתי מעט מאוד ראיות ליחסים
מיודדים ביניהם" [47].
יש לציין את העמקתו של הפער בין שתי הקהילות בדור השני של
ילידי-ישראל ב"מעמד העליון". 12.9 אחוזים מהמהגרים הספרדים
(1977) שייכים לקבוצה זו, בהשוואה ל-30.9 אחוזים אשכנזים. בדור
ילידי-ישראל יחס הנתונים הוא 14.6 אחוזים בהשוואה ל-45.6
אחוזים. נתונים אלו מוכיחים גם שמגמת הירידה בקרב הספרדים היא
תופעה תוצרת-ישראל.
פירוט תחומי התעסוקה בקרב האוכלוסייה היהודית בהתאם למוצא אתני
[48]:
בשנת 1974:
- בתחום מקצועות חופשיים, טכניים וניהוליים: ילידי אפריקה
ואסיה 11.4% ; ילידי אירופה ואמריקה 27.8% ; ילידי ישראל ממוצא
ספרדי 11% ; ילידי ישראל ממוצא אשכנזי 41.4%.
- בתחום שירותים ומסחר: ילידי אפריקה ואסיה 39% ; ילידי אירופה
ואמריקה 28% ; ילידי ישראל ממוצא ספרדי 40.6% ; ילידי ישראל
ממוצא אשכנזי 33.8%.
- בתחום חקלאות, עובדים מיומנים ובלתי מיומנים: ילידי אפריקה
ואסיה 39.5% ; ילידי אירופה ואמריקה 34.2% ; ילידי ישראל ממוצא
ספרדי 48.4% ; ילידי ישראל ממוצא אשכנזי 24.8%.
- סך הכל: ילידי אפריקה ואסיה 306.7 ; ילידי אירופה ואמריקה
393.3 ; ילידי ישראל ממוצא ספרדי 91.9 ; ילידי ישראל ממוצא
אשכנזי 150.8.
בשנת 1977:
- בתחום מקצועות חופשיים, טכניים וניהוליים: ילידי אפריקה
ואסיה 12.9% ; ילידי אירופה ואמריקה 30.9% ; ילידי ישראל ממוצא
ספרדי 14.6% ; ילידי ישראל ממוצא אשכנזי 45.6%.
- בתחום שירותים ומסחר: ילידי אפריקה ואסיה 41.5% ; ילידי
אירופה ואמריקה 28.2% ; ילידי ישראל ממוצא ספרדי 43.1% ; ילידי
ישראל ממוצא אשכנזי 31.1%.
- בתחום חקלאות, עובדים מיומנים ובלתי מיומנים: ילידי אפריקה
ואסיה 45.7% ; ילידי אירופה ואמריקה 30.8% ; ילידי ישראל ממוצא
ספרדי 42.1% ; ילידי ישראל ממוצא אשכנזי 22.2%.
- סך הכל: ילידי אפריקה ואסיה 302.6 ; ילידי אירופה ואמריקה
390.2 ; ילידי ישראל ממוצא ספרדי 122.5 ; ילידי ישראל ממוצא
אשכנזי 175.2.

המציאות היא הרבה יותר גרועה, היות ובכל מעמד בתחום התעסוקה,
הספרדים בדרך כלל בתחתית.
ניתן לראות את השוני בהכנסה בנתונים הבאים [49]. ניתן להראות
בבירור שההבדל בהכנסה מופיע בקרב הדרגים הגבוהים יותר. בקצה
התחתון של סולם השכר ב-1966, השכר היה בגובה של 30 אחוזים
מהממוצע הלאומי, זאת אומרת נמוך פי עשר מהשכר הגבוה ביותר.
בעלי 9-12 שנות השכלה:
החמישית התחתונה באוכלוסייה: ספרדים 10.8% ; אשכנזים 12%.
החמישית השנייה באוכלוסייה: ספרדים 21.6% ; אשכנזים 16.4%.
החמישית השלישית באוכלוסייה: ספרדים 26% ; אשכנזים 17.3%.
החמישית הרביעית באוכלוסייה: ספרדים 24.6% ; אשכנזים 24.8%.
החמישית העליונה באוכלוסייה: ספרדים 17% ; אשכנזים 29.5%.
בעלי 13 שנות השכלה ומעלה:
החמישית התחתונה באוכלוסייה: ספרדים 15.5% ; אשכנזים 7.6%.
החמישית השנייה באוכלוסייה: ספרדים 8.5% ; אשכנזים 9.7%.
החמישית השלישית באוכלוסייה: ספרדים 9.9% ; אשכנזים 13%.
החמישית הרביעית באוכלוסייה: ספרדים 36.6% ; אשכנזים 23.2%.
החמישית העליונה באוכלוסייה: ספרדים 27.3% ; אשכנזים 46.5%.

התמונה גרועה יותר אם ניקח בחשבון את ההכנסה של הספרדים שלא
הייתה להם הזדמנות לסיים תשע שנות השכלה. ב-1979, 19 אחוזים
מאוכלוסיית ישראל (כלומר, 445,000) הוגדרו כעניים, כאשר 75
אחוזים מהם היו ספרדים. לפי הנתונים של ג'. חביב, 78 אחוזים
מהילדים העניים (92 אחוזים לפי כץ) באים ממשפחות ספרדיות
גדולות. מצוקתם לא חלפה בשל תשלומי הסעד הם קיבלו, מאחר
שהתשלומים היו רק 43 אחוזים מהממוצע הלאומי [50].
הדו"ח על ההכנסות שהכין המרכז לחקר מדיניות חברתית קובע שחלוקת
ההכנסות בישראל הייתה פשוט נמוכה מאשר במדינות המערביות [51].
אלה שנמצאים בעשירון העליון שבסולם השכר (מלבד אנשי עסקים) -
על פי רוב אשכנזים - מרוויחים 40 אחוזים מן השכר הכולל של כל
העובדים. המאיון העשיר ביותר באוכלוסייה ב-1984 שלט ביותר
מ-11.5 אחוזים מכלל ההכנסה הלאומית [52]. נתונים אלה מצביעים
על העובדה שהעשירים (האשכנזים) מרוויחים יותר, וב-1980 ההכנסה
הפרטית הממוצעת שלהם הגיעה ל-86,900$. עד לשנת 1984 היא הגיעה
ל-100,700$.
הקיטוב של קהילת המתיישבים האשכנזים מצד אחד, והספרדים
והפלסטינים מצד שני, מתברר כאשר בוחנים מדגם מהנתונים על
הכנסות המשפחה: בשלבים התחתונים, הראשון והשני, של הסולם
החברתי, ההכנסה הממוצעת למשפחה הייתה 150-200$ לחודש ב-1984
(בעיקר ספרדים ופלסטינים). בשלב השישי, ההכנסה למשפחה הייתה
500$ לחודש, בשלב השמיני הייתה 900$ (בעיקר אשכנזים) ובשלב
התשיעי הייתה 1,200$ לחודש (בעיקר אשכנזים) [53].
הנתונים הרשמיים מאשרים שהעוני התפשט בקרב הספרדים והפלסטינים.
ב'ידיעות אחרונות' צוטטו מקורות רשמיים, הטוענים ש"מספר האנשים
החיים מתחת לקו-העוני הגיע ל-267,000, מתוכם 120,000 ילדים.
מספרם גדל ב-25 אחוזים במהלך 1983 ו-1984" [54]. מאז תחילת
1985, המדיניות הכלכלית החדשה הובילה לשחיקת השכר ב-35-40
אחוזים. שכר המינימום ירד מ-40 אחוזים ל-23 אחוזים מהשכר
הממוצע. האבטלה עלתה לממוצע לאומי של 10 אחוזים, אך בקרב
הספרדיים והפלסטיניים היא עומדת על 30-40 אחוזים. ננקטים צעדים
ללא הרף כדי לקצץ את כמות תשלומי הרווחה, את קצבת הילדים
ושירותי חינוך ורווחה אחרים (בבאר-שבע, לדוגמא, בית חולים
סורוקה אשפז 300 ילדים בחודש, כולל בני 20-30, בגלל מצב
תת-התזונה שלהם, שנראו כמו ילדי מחנות ריכוז. אלה הם ילדי
הספרדים, הפלסטינים והשחורים העבריים האמריקאים) [55].


פשע ועינויים

הקורא יכול לתהות: איך זה שהספרדים קיבלו את המשטר הציוני
האשכנזי? האם הם קיבלו אותו כעובדה מוגמרת, או שהם נאבקו?
התבוסתנים נכנעו וקיבלו את מה שהאשכנזים בחרו לתת להם. חלק
גדול מהקבוצה הזאת השתייכו למעמד העשיר ולמעמד הביניים, והיא
יחסית קטנה מאוד.
הקבוצה של אליהו אלישר, אשר השתייכה ל"אריסטוקרטיה" של היהודים
הילידים, נאבקה והתפשרה כדי לפייס, ובאותו זמן נכשלה כישלון
חרוץ. קבוצה נוספת "אריסטוקרטית" של היהודים הילידים, שכללה את
בכור שטרית (שר המשטרה לשעבר) ואת יצחק נבון (נשיא לשעבר),
שיתפו פעולה עם הממסד הציוני, במיוחד עם מפלגת העבודה.
ישנה גם קבוצה גדולה של אנשים שחיכתה בשקט ובסבלנות.
לעומתם, ישנה הקבוצה הצעקנית שסירבה להסכים ללא עוררין וכללה
את הפנתרים השחורים, את שח"ק, את עודד, את המזרח לשלום ואת
ארגון אוהלים, וכן גם ארגונים קטנים, שהתעוררו אד-הוק בעיקר
באזורי שכונות העוני. אנו נסקור את הארגונים הללו ואת מאבקם,
ואת הסולידריות שלהם עם הפלסטינים בפרק הבא.
לבסוף, ישנה הקבוצה של העבריינים. אלו הם אנשים שחיו באזורי
שכונות העוני של הערים הגדולות, בעיירות הפיתוח ובמושבים. אנשי
מדעי החברה טוענים שפשע והתנהגות פסולה הם לעתים אמצעי המאבק
שבהם משתמשים המקופחים נגד הממסד השולט ונגד החברה הדומיננטית.
שיעור הפשיעה בחברה היהודית בעולם המוסלמי-ערבי היה 0.1
אחוזים, אולם בישראל 90 אחוזים מאוכלוסיית בתי הכלא הם ספרדים.
אותם אחוזים חלים גם לגבי בתי הבושת. מפקד משטרת תל-אביב, משה
טימוקן, מצביע על החרפת המצב, וקובע ש"באזור אחד בלבד ישנם
2,000 נערים (בין הגילאים 10 ל-16) עם רישום פלילי." אנשי מדעי
החברה התריעו ש"הפרדה-גזעית "חברתית" היא סכנה חמורה יותר מאשר
האויב מבחוץ." באזורים הללו ישנם שוטרי משמר הגבול חמושים
ברובים ובאלות, וחילופי האש בינם לבין הנוער של אזורי שכונות
המצוקה הפכו לאירוע יומיומי [56]. אחדים מהנערים הללו משתייכים
לתנועות התנגדות, או ליתר דיוק, הם נדחפו לשלב את גורלם עם
קבוצות התנגדות.
ב-1970, היהודים הספרדים היוו 78 אחוזים מאלה שביצעו מעשים
פליליים, והנוער הספרדי היווה 93 אחוזים [57].
הממסד הישראלי מתעמת בכל האתגרים האלה במדיניות של דיכוי חסר
רחמים; זאת אומרת, הטלת אמצעי ענישה קשים, הכאות חמורות, עינוי
ושוחד. 88 אחוזים מכוח המשטרה הישראלית באים מהקהילה הספרדית
ומהקהילה הדרוזית (אשר מספקות גם כן 90 אחוזים משוטרי בתי
הכלא). הוא גם מינה את הספרדים בכור שטרית ושלמה הלל כשרי
המשטרה. ישראל, אם כ,ך משתמשת באותם אמצעים כמו רודזיה או
זימבבואה ודרום אפריקה, ששם השתמשו בשחורים לשיטור על
השחורים.
העיתונות ברחבי העולם פרסמה חומר רב אודות העינויים בבתי הכלא
הציוניים ואמצעי הענישה השונים שבהם השתמשו נגד הפלסטינים, אבל
אף מילה אודות העינויים שנגרמו לספרדים, מלבד עיתון הטריביון
הבריטי, אשר פרסם זאת במכתב מאת יעקב ירובעל [58]. ההשפעה
הציונית יכלה להדחיק את העובדות הללו מתוך חשש שהם עלולים
לגרום למחאת זעם מיהדות העולם, ובמיוחד ממאות אלפי הספרדים
שבמערב.
להלן כמה מקרים הנוגעים לסוגיה זו.
יחיא חזן: עינוי זאת אומרת האפשרות שהוא יכול לאבד את ראייתו
בעינו הימנית. עורך הדין שלו, עודד דוברת, קבע שיחיא נלקח
לתחנת המשטרה ברחובות ושם הוא הוכה, נחבט ונבעט על ידי קציני
המשטרה בתקווה להכריח אותו לתת הצהרה, עד שהוא התמוטט על
הרצפה. כשהוא הרים את ראשו, הם בעטו בעינו עד שהוא התעלף. אז
הכריחו אותו לחתום על "הודאה" אבל לא היה לו מושג מה תוכנה.
כשהוא התחיל להקיא דם הוא הועבר לבית החולים לניתוח בעינו
[59]. הארץ פתח את המקרה שלו שוב ב-2 במרץ 1979 עם תמונת
הקורבן, והוסיף שהשוטרים כמעט חנקו אותו. לאחר הניתוח בעינו,
הוא נשלח לכלא ברחובות. זמן קצר לאחר מכן הוא נבדק על ידי
מומחה שקבע שהנזק בעינו גורם לו לראייה כפולה וזה יכול להיות
מצב תמידי.
אורי נקש: הוא נעצר כשהוא היה באוטובוס בגלל שהשוטר לא אהב איך
שהוא מדבר ומתנהג. היחס המרושע שהוא קיבל הוביל לקרע בעור התוף
באוזן שלו [60].
ס. נוניקשווילי: חייל מגרוזיה (יהודי גרוזיה שייכים מבחינה
תרבותית לקהילה הספרדית). הוא בן 19 ועונה בתחנת משטרה
בפתח-תקווה. הוא היה נבוך כשהוא תיאר את מה שהם עשו לו שם: הם
התחילו עם מכות בפנים, אחרי זה השוטר השתין עליו, הם הפשיטו את
בגדיו מעליו ופעמיים החדירו מקל של מטאטא לאחוריו. הם דחפו
סמרטוט ספוג בשתן לתוך פיו כדי לעמעם את הצרחות שלו. כשהוא
ביקש לראות רופא הם לקחו אותו למטה המשטרה ושם היכו אותו שוב.
השוטר אמר לו "אם תבקש לראות רופא אני אתלה אותך ואגיד שתלית
את עצמך" [61].
אנונימי: עורך הדין לדיסקי ציין שאת אחד הלקוחות שלו הכריחו
להתפשט ובשעה שהיה ערום הוא הוכה, נחבט ונבעט על ידי שוטר
שהשתמש במקל. שפכו עליו מים קרים אחרי זה. הם ריססו גז מדמיע
לעיניו, דחפו מקל של מטאטא לתוך פיו ואחר כך עשו אותו דבר עם
קנה של רובה. כשהם חקרו אותו הם החזיקו סכין מעל איבר מינו
ואיימו לחתוך אותו. אחר כך הם זרקו אותו על הרצפה שהייתה מכוסה
במים [62].
פנחס בחבוט: הוא עונה עד שהוא חתם על הצהרה [63].
בנימין שטרית: הוא היה קשור בשלשלאות ועונה עד שהיה צורך לאשפז
אותו. שנה קודם לכן הוא עונה באופן חמור כל כך שהוא ניסה
להתאבד על ידי קפיצה מהחלון בקומה העליונה של תחנת המשטרה. הוא
לא מת והמשטרה המשיכה להציק לו [64].
אלי אברהם: יש לו היסטוריה ארוכה של עינויים מידי המשטרה
הצבאית בגלל שהוא סירב להתגייס לצבא. הוא טען שהוא מסרב
להתגייס בגלל האפליה הגזעית בישראל [65].
שמעון אבוטבול: התאבד בכלא. נער מתבגר, שלאחר מותו, הפך לגיבור
בשירים העממיים של הספרדים [66].
שיטה סדיסטית אחרת שהשתמשו בה בכלא רמלה הייתה השימוש בחוקנים
[67].
האלוף משה נתיב, ראש אגף כוח אדם בצה"ל, קבע ש-16 חיילים
התאבדו במהלך תקופה של שישה חודשים בלבד [68]. צ'ארלי ביטון,
חבר הכנסת, שלח מכתב לשר המשפטים שבו הוא מגנה את היחס הניתן
לספרדים בצבא והזכיר את שמותיהם של כמה חיילים הנמצאים בחקירה:
אלי אברהם, משה בוחבוט, אלברט דנינו, אטיאס ריכרדו ומאיר
בדושה. הוא כתב שהחיילים האלה התלוננו שמענים אותם עם גז
מדמיע. ביטון הוסיף שהרשויות הצבאיות מסרבות לבדוק את התלונות
הללו [69]. בדצמבר 1980 רדיו ישראל הודיע שהורי חיילים
מתלוננים על התמוטטות עצבים של בניהם בצבא כתוצאה מהיחס הנורא
שהם קיבלו בצבא, והיה צורך לשלוח כמה מהם לבית חולים
פסיכיאטרי.
נתן דונביץ, כתב בעיתון הארץ, הודה שרק ספרדים היו קורבנות
לעינויים, ובשל כך הציבור האשכנזי לא הראה התעניינות בנושא
[70]. פקיד בכיר במשטרת ישראל הודה בעינוי אסירים עם אלקטרודות
המחוברות לאיבר מינם. הוא התפאר ש"השיטות הללו יעילות, וכאשר
אנחנו משתמשים בהן הנאשם מוכן לחתום על כל דבר" [71]. שופט בית
המשפט העליון, חיים כהן, גינה את העינויים, והג'רוזלם פוסט אשר
דיווח על כך אמר שגינוי כזה במדינה מערבית היה מוביל להתפטרותם
של ראשי המשטרה [72].
יוסף אלגזי פרסם מאמר ב'זו הדרך' ב-13 בפברואר 1985, המבוסס על
דו"ח של האגודה לזכויות האדם בישראל. אלגזי כתב: "לא חולף יום
מבלי שאנו מגישים תלונה על העינויים ועל האלימות שמפעילה
המשטרה. על פי רוב, התלונות לא מגיעות מתוך פחד מפעולות התגמול
של המשטרה. על אף זאת, מספר התלונות גדל במהלך השנים האחרונות.
ב-1982 היו 2,098 תלונות וזה עלה ל-2,230 ב-1983. ב-1984 נשפטו
בשימוע משמעתי פי שלושה שוטרים יחסית ל-1983. מאחר שגם השופט
וגם הנאשם הם שוטרים, העונש החמור ביותר שניתן לאלה שנאשמו
בעינויים היה קנס שהיה שווה ערך ל-5 לירות שטרלינג." הדו"ח
מביא להלן את שמות הספרדים שעונו:
יוסף ברקה: היה לו שטף דם ושבר בעמוד השדרה.
שלמה (סאלים) זוריחן: עונה עם אלקטרודות שמונה עשרה פעמים
ברציפות, ונגרם נזק חמור לעצביו ולראייתו.
מנשה עזרא: הוכה קשות למשך מספר שעות. לאחר מכן נעצו סיכות
בפצעים שלו, ובעטו בו במפשעה. אחרי זה ירקו עליה, והשפילו אותו
במילים.
מרסל ויפה אוחנה: שניהם הוכו והורעלו בגז מדמיע.
יוחאי כהן: מת ב-20 בינואר 1985 לאחר שתלו אותו ועינו אותו.
אחד עשר יום לפני מותו, הוא נראה בידי עד ראייה, הוא נעצר
ועונה. המשטרה טוענת שהוא תלה את עצמו. כאשר מעריב וחדשות
פרסמו את נסיבות מותו בידי המשטרה, העיתונאים המעורבים נקראו
לתחנת המשטרה ואיימו עליהם.
רחמים סלים: הוכה קשות וברציפות בידי קבוצת שוטרים.
יהודה אדרי: הוכה ונבעט במפשעות ובצוואר.

מקיטוב ומניכור, הדרך להתנגדות הייתה פתוחה לרווחה.



הערות
1. משרד ראש הממשלה. 1968, 413-418.
2. בנק ישראל, 1968.
3. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 1, 41.
4. ראה שם.
5. משרד המסחר והתעשייה, 28, 29 ו-40.
6. ראה שם. ראה גם קליינר, 1966, 153.
7. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 42.
8. ראה שם.
9. דנסגייד, תל-אביב, 1979.
10. ראה שם.
11. מחברות למחקר ולביקורת, מס' 4, 42.
12. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1973.
13. חפר, 1975, 93.
14. רבעון לכלכלה, 1963.
15. "רווחים בישראל", בשער 6, 1963.
16. סבירסקי וברנשטיין, 1980, 18-26.
17. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1978.
18. זו הדרך, 1980.
19. מספר 13/14.
20. שבט ועם, 1960.
21. שבט ועם, סדרה שנייה, מס' 1, 1970.
22. הפנייה למילותיו המפורסמות של זולה "אני מאשים" לגבי המקרה
של דרייפוס - שהיה המאורע שנתן השראה לתיאודור הרצל לכתוב את
'מדינת היהודים' שלו.
23. מאמר שפורסם ב-New Society News, 1979; צוטט על-ידי
סבירסקי, 1981, 344-355.
24. הארץ, 4 באפריל 1986.
25. הארץ, 28 במרץ 1986.
26. הארץ, 12 ביולי 1985.
27. הטיימס, 22 בפברואר 1982.
28. זו הדרך, 29 בינואר 1986.
29. מיום 25 באוקטובר, 1984.
30. המשרד הישראלי לסטטיסטיקה.
31. זו הדרך, 9 באפריל 1981.
32. הארץ, 6 בנובמבר 1981.
33. זו הדרך, 9 במרץ 1983, ציטוט מהמאזן השנתי של המוסד לביטוח
לאומי.
34. זו הדרך, 28 בדצמבר 1980.
35. הארץ, 22 בפברואר 1985, ציטוט מהמאזן השנתי של הביטוח
הלאומי.
36. זו הדרך, 29 במאי 1985.
37. זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 112.
38. ראה שם.
39. זו הדרך, 15 באוגוסט 1984.
40. זו הדרך, 28 בינואר 1981.
41. הארץ, 26 ביוני 1981.
42. זו הדרך, 31 בדצמבר 1985; ציטוט מהמאזן של המכון לפריון.
43. פרס, 1977, 82.
44. ראה שם.
45. ראה שם, 132.
46. ראה שם, 143.
47. ראה שם, עמוד 147.
48. מיכאל אלבז, זמנים מודרניים, ישראל השנייה, 1981, 116.
49. ראה שם, 119.
50. ראה שם.
51. על המשמר, 6 בספטמבר 1985.
52. הארץ, 6 בספטמבר 1985.
53. ראה גם מאמר של אחמד סעד בפלסטין אל-ת'אורה, 9 בנובמבר
1985, וגם מאמר של סלים ג'וברן בפלסטין אל-ת'אורה, 13 ביולי
1985.
54. מיום 11 בספטמבר 1985.
55. ראה את הצהרתו של פרופסור סטנלי יודצקי מבית חולים סורוקה
בזו הדרך, 22 ביולי 1987.
56. שלום כהן, זמנים מודרניים, 95.
57. המשרד המרכזי לסטטיסטיקה, 1970: סדרה מיוחדת 417, טבלה B,
וסדרה מיוחדת 408, טבלה E.
58. 25 במרץ 1980.
59. ידיעות אחרונות, 17 בינואר 1979.
60. ידיעות אחרונות, 22 בפברואר 1979.
61. העולם הזה, 7 בפברואר, 1979.
62. עיתונות ישראלית, 15 בינואר 1979.
63. ידיעות אחרונות, 1 ביולי 1979.
64. זו הדרך, 5 במרס 1980.
65. זו הדרך, 9 ביולי 1980.
66. זו הדרך, 3 בפברואר 1982.
67. הארץ, 26 בפברואר 1982.
68. מעריב, 25 בדצמבר 1980.
69. זו הדרך, 28 בינואר 1981.
70. מיום 11 באפריל 1980.
71. ידיעות אחרונות, 30 במרץ 1979.
72. מיום 29 ביוני 1979.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם בעלילה קיים
זוג פרוד/גרוש,
כאשר אחד מהם
גיבור והשני
גיבור משנה
שאינו האיש הרע,
לקראת הסוף הם
ישלימו/יתחתנו
מחדש


המדריך למתחיל
בהוליווד


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/10/05 16:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה