ההתנגשות הראשונה בין הציונים ויהודי פלסטין 1881-1918
                           בתרגומה של תמר בורסוק


מצב הקהילות לפני הציונות

לאחר שחרור ירושלים לידי סאלאדין ותבוסת הצלבנים לאחר מכן,
יהודים שחיו על אדמות האיסלאם חזרו לפלסטין, ובמיוחד לירושלים.
קהילה זו התפתחה בהדרגה עד לנקודה שבה היא הפכה לקהילה
פלסטינית, יהודית בדתה וערבית-איסלאמית בשפתה ובתרבותה. לאחר
נפילת המדינה הערבית-איסלאמית באנדלוסיה, יהודי ספרד גורשו
והיגרו לארצות המגרב הערביות (מערב) ואל הפרובינציות של
האימפריה העותומאנית. אחדים מהם הגיעו לפלסטין, שם הם השתלבו
עם יהודי פלסטין. קבוצות יהודיות ב"דאר-אל-איסלאם" [1] שלחו
תרומות כספיות לקהילה היהודית בפלסטין והם השתמשו בזה לתמיכה
במוסדות דת ותרבות ובעניים [2]. אם כי היגרו גם כמה יהודים
אשכנזים דתיים ממזרח אירופה, הספרדים נשארו הרוב [3]. כפי
שהגירת האשכנזים הדתיים המשיכה, שיעור יהודי ערב ירד עד שנת
1875 ל-60 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית. אולם, האוטונומיה
שהוענקה ליהודי פלסטין נשארה בידי היהודים ילידי המקום הואיל
והייתה להם אזרחות עותומאנית. יהודי אשכנז היו בעלי אזרחויות
אירופאיות שונות ולכן הם היו מוגנים תחת חסות הסכמי הכניעה על
ידי שגרירים זרים, במיוחד אלה של בריטניה וצרפת. האוטונומיה
היהודית הייתה תחת הנהגתו של הרב הראשי הספרדי שנבחר על ידי
רבנים אחרים ואשר היה מוכר על ידי הסולטאן בפירמאן (צו רשמי)
מיוחד, ו"הוכתר" בטקס מיוחד בירושלים. לרב זה הייתה עמדה
מיוחדת בענייני הדת של יהדות העולם. יהודי פלסטין הרכיבו ועדה
מיוחדת הנקראת "כנסת ישראל" לנהל את ענייני הקהילה, ורשויות
העותומאן העניקו לה את הזכות לטבוע מטבע לקהילה. ישנה אגדה
יהודית המספרת כי כאשר אלוהים קורא את הסולטאן אליו, שערי
ירושלים היו נסגרים לאות אבל על נשמתו של הנפטר. את המפתחות
היו שולחים אחר כך אל הרב הראשי לקבל את ברכתו, כדי לציין
שהסולטאן החדש ייהנה מהתמיכה של הקהילה היהודית. סיפור זה מראה
את רוח האחווה והידידות ששררה ביחסים בין יהודי פלסטין ובין
שלטונות העותומאן האיסלאמיות. היהודים הועסקו בעבודות יד, כמו
צורפות ונגרות, ובייצור מזון וכגלחים וכו'. כמה מהם היו
סוחרים, רופאים וגובי מיסים, וכמה הפכו לאנשי מדע בעלי שם,
פוליטיקאים, סופרים וקצינים בצבא. כמה מילידי המקום היהודים
רכשו השכלה מדעית גבוהה יותר, ביניהם ניסים בכר שייסד וניהל את
בית הספר אליאנס בירושלים, יוסף סבי, שלמד בצרפת, פרופסור
אריאל בן ציון שהיגר לגרמניה וכתב על הדת היהודית במזרח,
פרופסור איברהים סאלם יהודה, מומחה לענייני ערבים ובלשן
מפורסם, דאוד (דוד) ילין, יוסף באריין מיוחס, יצחק חזקיאל
יהודה, שכתב ספר על פתגמים בערבית, יעקב בן עטר, אברהם אלמליח,
יהודה בורלא. הקהילה ייסדה את מקלט האסופים משגב לדך ברחוב יפו
בירושלים וגם בית אבות. הם גם בחרו את חברי המועצה כדי לנהל את
ענייניהם, ורשויות העותומאן ניסו לחזק את שתי הקהילות, היהודית
והאיסלאמית, מחשש לחדירה נוצרית אירופאית.
יהודי אנדלוסיה (ספרדים) שהתיישבו בירושלים, בחברון, בטבריה
ובצפת הקימו בתי ספר תיכון דתיים. המשכילים הגדולים ביותר
ביניהם היו יוסף קארו שכתב את שולחן ערוך (אחד הטקסטים הדתיים
המכובדים ביותר אחרי התלמוד) וישראל נג'רה. וכך, יהודי פלסטין
פתחו בתי ספר, בנו בתי משפט מחוקקים ומינו שופטים, גבו מיסים
ובחרו את מנהיגיהם הדתיים והחילוניים.
אולם המהגרים האשכנזים דחו את "סמכות" האוטונומיה הפלסטינית
והתחילו לפרק אותה. הרב האשכנזי, מנחם מנדל מישקלף, היה הראשון
שהקים קהילה בדלנית (בשנת 1816) שהתחילה לאסוף תרומות מחוץ
לארץ עבור המטרה שלה. פרישה זו הובילה להיחלשותה הכלכלית של
קהילת יהודי פלסטין [4]. האשכנזים הרחיקו את עצמם מהפלסטינים
הערבים ומן היהודים, והקימו לעצמם גטאות הדומים לאלה שהם עזבו
במזרח אירופה, עם בתי ספר מיוחדים לילדים שלהם. יתרה מזאת, הם
סירבו להשתמש בערבית או בתורכית כאמצעי תקשורת.
בעת שיהודי אשכנז ניתקו את עצמם מלימודים חילונים, כוהני יהודי
פלסטין היו מסייעים בהקמת בתי ספר מודרניים כמו בית ספר למל
בירושלים. מאז 1860, האליאנס הצרפתי, "כל ישראל חברים", מקים
בתי ספר חדשים ליהודים במזרח התיכון ובצפון אפריקה, וכשהלימוד
בבתי הספר האלה הוא בחינם, או בתעריף נמוך מאוד, היהודים יכלו
לרכוש רמת השכלה עליונה מזו של האשכנזים במזרח אירופה [5].
נוסף על כך, בתי ספר לילידי המקום הוקמו בארצות ערב. לאחר
מלחמת העולם הראשונה, ערבים ויהודים התחילו לשלוח את ילדיהם
לבתי הספר הממשלתיים בחינם בארצות ערב גם כן אבל לא בפלסטין
(ראה דיון בפרק רביעי).
היחסים בין יהודי פלסטין והערבים היו טובים. ליהודים היה חלק
במועצה המקומית לצד המוסלמים והנוצרים. יצחק עבאדי מציין במאמר
שלו על ירושלים "אינני זוכר שום תקרית של הסתה נגד היהודים על
הר הבית בתקופת התורכים" [6]. רגיל היה לאשה יהודייה להיכנס
לביתה של שכנתה המוסלמית או הנוצרייה להשאיל איזה חפץ קטן,
וההיפך. היו מפגשים משפחתיים בין-קהילתיים ידידותיים. ילדי
היהודים היו משחקים ברחוב עם ילדי המוסלמים והנוצרים, והיהודים
דיברו ערבית. לפני העלייה הציונית הראשונה (1881) [7], כמה
אשכנזים דתיים נישאו ליהודי ערב. בחיים הכלכליים היו הרמוניה
ושיתוף פעולה בין כל הקבוצות, כולל האשכנזים הדתיים. היהודים
ילידי המקום היו מציעים הלוואות נחוצות לכפרים הערביים, ואחר
כך חילקו את היבול. תלמידים מוסלמים אחדים, כמו הילדים של
משפחת חאלידי, נרשמו לבתי ספר יהודים (בית ספר למל או
אליאנס).
אליהו אלישר, אחד ממנהיגי יהודי פלסטין, מספר בספרו בעברית
'לחיות עם יהודים' כי כאשר רפאל אלישר נפטר בגיל צעיר, השותף
שלו, עבדול דג'אני, דאג לאלמנתו ולילדיה. אחד הילדים, שנהיה
לאחר מכן קולונל י.ר. אלישר מניו-יורק, השיב את הטובה בכך
שסייע לנכדיו של דג'אני בלימודיהם באמריקה. יהודים מקומיים
לבשו בגדי ערבים וכל אחד היה מתקשה להבחין ביניהם לבין
המוסלמים או הנוצרים. בליל הסדר, המוסלמים היו שולחים מגשים עם
לחם, חמאה מותכת ודבש, כשי לשכניהם היהודים, והיהודים אחרי זה
היו מניחים על אותו מגש ריבה, מצה ומתנות אחרות בתמורה. בדברו
על שירותו הצבאי, אלישר מספר שהוא מונה לרופא צבאי במשך מלחמת
העולם הראשונה והוצב בנצרת ושכן כחייל בביתו של נאסיר מוסא
אל-חכים. הוא עבד שם בבית החולים הרוסי (המוסקובייה), והיו לו
יחסים מצוינים עם התושבים. הוא זוכר את אחד מחבריו, תופיק
אל-חוסייני, שהיה קצין בחיל הפרשים. בין אביו של אליהו ובין
הדוד של תופיק היו יחסים מסחריים, והוא היה אורח קבוע בביתו של
אליהו. לאחר המלחמה תופיק נשא תפקיד רשמי בעל דרגה גבוהה במשרד
ההגירה בממשלה. יחסיו החמים עם משפחת אלישר נמשכו עד להקמתה של
מדינת ישראל. אלישר זוכר כי למרות שסבל מעוני ומרעב, כאשר
הבריטים כבשו את ירושלים, בעל הבית הערבי סירב לקחת שכר דירה
ונתן לו אוכל ושתייה. ידידות זו נמשכה עד סוף ימיו.
כל זה קרה או לפני שהציונות האשכנזית הגיעה או מחוץ לריבונותה.
אנחנו נראה כיצד הציונים הרעילו את האווירה של פלסטין ושל
המזרח התיכון עם הכיתתיות הפלגנית שלה [8].


הבדלנות האשכנזית

בשנת 1882 הגיעו הציונים האשכנזים הראשונים מרוסיה, וקראו
לעצמם ביל"ויים [9] או "העלייה הראשונה", כאילו אף אחד מעולם
לא עלה לפלסטינה לפניהם. זה נובע מן העובדה שהציונים התעלמו מן
ההיסטוריה של היהודים ושל פלסטינה מתקופת חורבן בית שני בשנת
70 לספירה ועד שהחלוצים שלהם הגיעו לפלסטינה כדי לבנות את
"הבית הלאומי האשכנזי". בשנת 1904, גלים נוספים הגיעו במה
שנקרא "עלייה שנייה", שהביאה אחריה קבוצות לאומניות נוספות.
העלייה הראשונה חבה את מוצאה לתנועת חובבי ציון, ארגון הציונות
הראשון והמבשר של ארגון הציונות העולמי אשר נוסד לקראת סוף
המאה ה-19. פעולתו הראשונה בפלסטינה הייתה יצירת יחידה כיתתית
בדלנית בשם היישוב החדש על ידי הבחנה שנעשתה תוך הנגדה
לאוכלוסיית ילידי המקום היהודיים שאותם הם כינו היישוב הישן.
ההבדל בין שתי הקהילות - לפי דעתם - לא היה רק זמני, אלא
איכותי, מכיוון שהם עלו לפלסטינה להרכיב את הייצור החקלאי
שיסייע לבניית הישות הלאומית הציונית מבחינה כלכלית ופוליטית,
בעוד שהיישוב הישן חי מ"קיבוץ נדבות", כלומר על ידי תרומות
מיהדות העולם. למעשה יהודי פלסטינה חיו מעבודות יד וממסחר
וכו', וסיוע כספי כזה כשהגיע לפלסטינה שימש בידיהם לפעולות
צדקה. החלוצים האשכנזים הציונים, לעומת זאת, בנו את
ההתיישבויות שלהם בעזרת העבודה הזולה של הערבים, ואחר כך בעזרת
עבודתם הזולה של יהודי תימן ובעזרת תמיכה כספית שהם קיבלו
מיהדות העולם דרך ארגוני הציונות שלהם. זה מציין את המנטליות
הבדלנית שהייתה קיימת מלכתחילה, לא רק באשר לאוכלוסייה הערבית
הפלסטינית, אלא גם בכל הנוגע ליהודים ילידי המקום ואפילו
לאשכנזים הלא-ציוניים. שורשי בדלנות זו היו קיימים מאז הגטאות
במזרח אירופה ואפילו הקיבוץ נחשב למין "גטו אשכנזי" שצמח מחדש
בכך שהוא קיבל רק יהודים, במיוחד אשכנזים. כיתתיות זו השתלבה
עם השקפות לאומניות קיצוניות שהושאלו מהתנועות הלאומניות
ששגשגו באירופה במאה התשע-עשרה. לאף אחת מהפרספקטיבות האלה אין
קשר עם הדת היהודית, הואיל והרוב המכריע של הציונים היו ועודם
יהודים שאינם שומרי מסורת ואינם מאמינים [10].
הספרדים קיבלו את המכה הפיננסית הראשונה כאשר האשכנזים הדתיים
פרשו מן הקהילה (בשנת 1816) ואת המכה השנייה כאשר הציונים
הרכיבו חברה משל עצמם ואספו תרומות כדי לבנות התיישבויות ולחזק
את שליטתם הפוליטית, התרבותית והכלכלית. זה הוביל לסיום מקורות
ההכנסה של היהודים המקומיים שנאלצו לוותר על איסוף תרומות מחוץ
לארץ. זו הייתה הסיבה החשובה ביותר להיעלמות הכלכלית,
הפוליטית, הארגונית והתרבותית של יהודי פלסטינה ויהודי ערב
האחרים שהצטרפו.
במשך מלחמת העולם הראשונה, רעב, עוני ומחלות מידבקות נפוצו
ביישוב הישן בשעה שהיישובים האשכנזים קיבלו תמיכה כספית, דרך
גרמניה, בת בריתה של תורכיה. אחר כך הם חילקו את הסיוע הזה
ביניהם ביישובים הנאמנים לארגון הציונות העולמי.
אנחנו נראה שהטרגדיה של העם הפלסטיני הערבי חופפת להרס ולפיזור
של יהודי ערב מידיהם של הציונים ותומכיהם.
היחסים בין הציונים לבין הפלסטינים היו גרועים בזמן שבו
המתנחלים היו קונים אדמה מבעלי קרקעות נעדרים שחיו בערים
הגדולות בסוריה, בלבנון ובפלסטינה. האיכרים גורשו מהקרקע
והוקמו התנחלויות. העולים החדשים השתמשו באיכרים אלה כפועלי
חקלאות וחשפו אותם ליחס נוקשה. הסופר הרוסי היהודי, אחד העם,
ראה התנהגות זו ומתח עליה ביקורת במאמר שלו "אמת מארץ ישראל"
(1891): "הן זאת בודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה,
עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על
ידי מעשים מגונים, עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהתנהגותנו
עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה
ובכבוד, ואין צריך לומר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ
ישראל? ההיפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים
עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה, שיכולה להימצא רק בארץ
כטורקיא. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס,
כאשר יקרה תמיד ל"עבד כי ימלוך", והנה מתהלכים עם הערביים
באיבה ובאכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי
כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואין איש אשר יעמוד
בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת... אז (העם
הפלסטיני), אם גם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בלבו
ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו." אחד העם האמין בציונות רוחנית,
לא פוליטית, והמאמרים שלו, חוץ מהמאמר הזה, נלמדים בבתי הספר.
היסטוריונים ציונים מתעלמים מעובדות אלו, ומתארים את הערבים
כ"כנופיה של רוצחים פרימיטיביים" וטוענים שפלסטינה הייתה מדבר
צחיח או אדמת ביצות. היסטוריונים ציונים גם מתעלמים מכל
הפיתוחים הכלכליים המודרניים על ידי הערבים שהתרחשו בפלסטינה
לפני עליית הציונים, כמו הפיתוח של הסחר והנמלים החדשים ביפו
ובחיפה. אותו דבר לגבי בנייתם של רובעי מסחר חדשים בתוך הערים,
ואזורי מגורים חדשים מחוץ לערים הישנות. כי הציונים ראו את
עצמם כמבשרי ההמצאה, במיוחד בחקלאות ובעבודה עברית. הם גם
פקפקו בנכונות החלק שלקחו יהודי פלסטינה לצד אחיהם המוסלמים
והנוצרים בהתפתחויות התרבותיות, המסחריות והכלכליות שהתרחשו
לפני בואם. י. ברטל מציין שרוב הנוסעים הבריטיים (שביקרו
בפלסטינה בתקופה העותומאנית) נטו לשבח בתיאוריהם את יהודי
פלסטינה (הספרדים) יותר מאשר את האשכנזים, ותיארו אותם באופן
חיובי הרבה יותר מן האשכנזים (היהודים המזרח אירופאים). תדמיתם
של הספרדים הייתה טובה מזו של היהודים האשכנזים וזאת בשל
מנהגיהם (שמץ האקזוטיקה המזרחית שיוחסה להם), והתרשמו
מסובלנותם היחסית לשינויים תרבותיים - סובלנות שנדרשה לשבח
[11].


הניצול של העובדים התימנים

אחר כך, הספרדים קיבלו מכה שלישית, כאשר מדיניות הציונים החלה
להפוך אותם לעובדים זולים עקב סלידתם הקולקטיבית של הציונים
מעובדים ערבים. מדיניות זו נחלה הצלחה רבה, לא רק באשר ליהודי
פלסטינה אלא גם ביחס לאלה מתימן ומארצות מזרח תיכוניות אחרות
שנעקרו מתוך דאר אל-איסלאם והובאו לפלסטינה, גם לפני וגם אחרי
הקמת מדינת ישראל. אולם התפתחויות בכלכלה הישראלית לאחר מלחמת
1967 הצריכו פולריזציה של נפח התושבים של הגדה המערבית ורצועת
עזה באותה מידה.
מאז הקמתה, עמדה הציונות בפני פרדוקס: מצד אחד, עיקרון שיפור
רמת החיים שלה. הרצל (מייסד תנועת הציונות) הבטיח לעולים
העניים מאירופה שהם יחוו שיפור במצבם החברתי בפלסטינה. שליחי
הציונות הבטיחו ליהודים חיי שפע ב"ארץ המובטחת". מרבית העולים
לאחר 1881, שהייתה להם השקפה ציונית, הצליחו לשפר את רמת חייהם
בפלסטינה באמצעים של ניצול העבודה הערבית הזולה והסובסידיות
מחוץ לארץ.
מצד שני, עקרון "העבודה העברית" האומר שהציונים לא יכולים
לכבוש את פלסטינה כל זמן שעבודת החקלאות והייצור נשארת בידיהם
של "זרים", כלומר פלסטינים, שכן "החורש את האדמה הוא בעליה".
העולים הציונים הסוציאליסטים שהגיעו לאחר 1904, במה שמכונה
עלייה שנייה, האמינו בעיקרון זה. הם היו הציונים הראשונים
שהקימו קואופרטיבים חקלאיים, והתחילו להקים קיבוצים וארגוני
עובדים, ולאחר מלחמת העולם הראשונה הם הקימו את ההסתדרות. מה
שהיה ברור מיד מיישום העיקרון הזה הוא שהעולים הצעירים ידעו
מעט מאוד על עבודה חקלאית והיו נחותים בהרבה לעומת העובדים
הערבים שהיו גם בעלי הקרקעות הקודמים. זה הוביל את תנועת
הציונות להביא את התימנים ככוח עבודה זול כדי למלא את מקומם של
הערבים. וכך, מצד אחד האגרונום האשכנזי יכול להמשיך ולעשות
רווח, ומצד שני השמאל הציוני יהיה מאושר, הואיל והאדמה עדיין
הייתה בידיהם של היהודים האשכנזים, כל זמן שהתימנים לא הראו
הרבה יוזמה.
כמו יהודים ממקומות אחרים באיסלאם, התימנים נהנו משלטון עצמי.
מצבם הכלכלי היה מספיק טוב ובתיהם היו בבעלותם, והם חיו
באמצעות עבודות יד וצורפות, עבודות מתכת, ייצור נשק וכו'.
לאחר הקמת ארגון חובבי ציון ברוסיה בשנת 1882, פשטו ידיעות אל
התימנים שיהודים רוסים עשירים קנו את פלסטינה מהסולטאן התורכי
והמשיח היהודי המיוחל הגיע להקים את מלכותו הנשגבת שתהיה במרכז
ירושלים. שבע משפחות תימניות עלו כתוצאה מכך, אך כשהם הגיעו
לירושלים הם היו מופתעים לגלות שהיהודים שם לא שמחו לראותם ולא
באו לקבל את פניהם, הואיל ועתה הם יצטרכו לחלוק את הכספים שלהם
עם אנשים רבים יותר. הם סבלו מרעב חמור וממחלות, ואחת המשפחות
נאלצה לחזור לתימן דרך קהיר, ומשם ראש המשפחה, איברהים אל
שייך, שלח מכתב בו הזהיר את התימנים שהם לא ימצאו עזרה או מרפא
בירושלים ותימן הייתה טובה פי אלף מונים מפלסטינה. הייתה לכך
השפעה שלילית על זרימת העלייה מצנעה.
בשנת 1882 הרב התימני, יוסף בן שלמה מסעוד, שם מודעה בעיתון
'חבצלת', בה הוא תיאר את התנאים העלובים של העולים בירושלים
וביקש תרומות. הוא אמר שמאתיים יהודים מצנעה שעלו לאחרונה חיים
במצוקה ברחובות ואף אחד מעמיתיהם היהודים אינו מראה שום רחמים
לפחות לתת להם מחסה. הם הגיעו למצב שהם צריכים להתחנן ללחם
[12]. העיתונות באותו זמן הייתה גדושה בסבל של התימנים, ובחוסר
הגשת העזרה מצד האשכנזים, ואפילו זו שהגישו להם יהודי פלסטינה
לא מנעה מהם את הרעב. העיתונות האשכנזית יכלה לצאת בקריאה אל
יהודי העולם לעזרה. זה היה תלוי בישראל פרומקין, שהקים אגודה
בשם עזרת נידחים, כדי להיאבק במסיונרים הנוצרים, וסייע בהקמת
הכפר התימני הראשון בכפר סילוואן. קשיש תימני תיאר את המצב
שלהם כך: הם חיו ללא מחסה, סבלו מחום השמש ביום ומהקור בלילה,
מתחננים ללחם אל עוברי אורח ללא הועיל. הם ישנו מתחת לעצים
ומתו מרעב וממחלות בין ערמות הזבל של ירושלים. נוצרים מן
המושבה האמריקאית מצאו אותם, שמעו את הסיפור שלהם והתחילו
לעזור להם באוכל ובמלבוש, לאכזבתם של החוגים הדתיים היהודים
שהאשימו את האמריקאים בניסיון להמירם. בראש האמריקאים עמד
הורציו סאפורד, שבתו, ברטה, כתבה על כך בספרה "ירושלים שלנו"
(1951). ההאשמות היו חסרות שחר ויחסי הידידות בין התימנים
והאמריקאים נמשכו עד 1948. מקורות יהודים מציינים שתימנים רבים
חיו כקבצנים בערים הגדולות כמו ירושלים, צפת וטבריה.
בשנת 1883 הקהילה התימנית בירושלים שלחה חזרה לתימן שני שליחים
- סאלים חאמדי ויוסף נדף - לאסוף כספים, אך הקהילה שם סירבה
לתרום מאחר שהרב סולימאן אל-קארה, ראש הקהילה ושופט בית הדין
הרבני בצנעה, עיכב את הסכמתו לעלייה מסיבות כלכליות ודתיות גם
יחד. המשיח היהודי לא בא עדיין והמצב הכלכלי בירושלים לא אפשר
את קליטתם של העולים. רשויות הדת של יהודי ערב בירושלים
ובאלכסנדריה המליצו לתימנים לא לעלות, ולכן סולימאן אל-קארה
סירב להשיג כל תרומות וביקש מן השליחים לחזור כאימת שבאו. לרב
הייתה סיבה אחרת, שהייתה המצב הכלכלי בצנעה שהתדרדר כתוצאה
מהעלייה ואילו סכום מס הג'יזייה ששילמו לסולטן העותומאני לא
פחת, כלומר שכל משפחה יהודית הייתה צריכה לשלם יותר. חלק
מהעולים נאלצו לחזור לתימן בין 1882 ו-1895, ואילו השאר הצטרפו
לקהילה הספרדית בפלסטינה.
כשהם חיים שש נפשות בחדר, בתנאים תברואתיים לקויים ותזונה דלה,
המחלות התפשטו בקרב העולים. קצב תמותת התינוקות גבר; משפחות
אחדות איבדו את כל ילדיהן. אולם הקהילה הציונית האשכנזית,
היישוב החדש, סירבה לסייע לתימנים; לקחו אותם בחשבון כחלק
מהיישוב הישן ההולך ופוחת.
בשנת 1895 שלוש עשרה משפחות ניסו להקים מושב בבני סמועיל על
ידי ירושלים. הם קנו חלקת אדמה של 600 דונם בסיוע החברה
היהודית בפולין ופרומקין הנזכר לעיל. איכרים ערבים באו לסייע
להם וביחד הם זרעו 150 דונמים של חיטה ושתלו 7,000 שתילים בעת
שהם חיו במערות. התנאים אילצו אותם לפנות לארגון הציונות,
חובבי ציון, לעזרה, אך הם נדחו. מאוחר יותר, סכסוך בין התימנים
לשכניהם הערבים הסתיים בנטישת בני סמועיל.
התימנים עשו מספר נסיונות בחקלאות עצמאית בשטחים חקלאיים
קטנים. בשנת 1904 הם ניסו להקים כפר חקלאי בעמק הירדן, לאחר
מכן בהר-טוב, אולם כל נסיונותיהם כשלו. אנו נראה שלפני 1948,
כמעט כל הניסיונות של יהודי ערב ופלסטינה בתחום זה נכשלו בגלל
שכל הכספים מהיהודים יועדו להקמת יישובים אשכנזים ציונים
שנחשבו ל"עבודה חלוצית" ונשמרו על ידי אשכנזים "טהורים" עם
חשיבות לאומית, ביטחונית וכלכלית. כך היה להם מונופול על הקמת
הקיבוצים והמושבים והתפקיד שהוקצב ליהודי ערב היה זה של פועלים
שכירים זולים, למרות שמספר העולים התימנים היה רק 1,000 בשנים
1882-1904, בעוד שמספר העולים האשכנזים היה 24 אלף [13].
הפרק השני בהיסטוריה העצובה של התימנים - עלייתם והעסקתם (ליתר
דיוק ניצולם) בפלסטינה - התרחש במהלך 1910-1914 והיה מתואם בין
גורמים רבים בתנועת הציונות החילונית. בתקופה זו מספר העולים
התימנים הגיע ל-2,000 (לעומת 38,000 עולים אשכנזים). בשנת 1908
ד"ר יעקב טהון, מומחה לפלסטינה בארגון הציונות, קבע כי יש צורך
ליצור כוח עבודה יהודי היכול להתחרות בפועלים הערבים ביישובים
היהודיים. טהון הציע להשתמש ביהודי ערב, בעיקר בתימנים
ובאיראנים, הואיל ו"רמת תרבותם", לדבריו, הייתה כמו של האיכרים
הערבים. הוא הציע להעסיק את נשותיהם ובנותיהם בבתיהם של בעלי
המשק האשכנזים במקום הנשים הערביות. הוא מצא פתרון לבעיית
המגורים עבור העובדים התימנים ביישוב על ידי כך שדרש שהם יחזרו
למשפחותיהם בסוף עבודתם העונתית, ובמהלך עבודתם יוכלו לישון על
האדמה בשדות (!). טהון חילק את העובדים לשניים - האשכנזים
מרוסיה היו ה"עילית" ויהודי ערב היו ה"אספסוף", והוסיף שיהודי
רוסיה, בהיותם מעודנים יותר מבחינה תרבותית מן התימנים, אינם
יכולים לתפוס את מקומם של העובדים הערבים. אלכס בין, שציטט את
העובדות האלה בספרו 'החזרה לאדמה' (עמודים 97-101), הוסיף
וציין שליהודי המזרח יש צרכים מועטים ולכן הם יכולים להתחרות
עם הערבים, ואם את יהודי תימן שכבר מועסקים ביישוב יעסיקו
באופן קבוע לא תחסר להם עבודה.
באותה שנה (1908), מתיישב ותיק כתב מאמר בעיתון 'הצבי' שבו
אמר, שאם כי יהודי אשכנז לחמו על שוויון ברוסיה, הם דיכאו את
זכויות האחרים ואת כל מי שהתנגד לתפיסה עקרונית של "עבודה
עברית".
מפלגת פועלי ארץ ישראל (שנקראה מאוחר יותר מפא"י ואחר כך מפלגת
העבודה) הייתה הארגון הציוני הראשון שהביא את התימנים לעבוד
ביישובים האשכנזים. בוועידה שלה בשנת 1908, מפלגה סוציאליסטית
זו העבירה החלטה המצהירה כי על המעבידים היהודים לנצל את יהודי
ארצות האיסלאם כדי שהם יעשו את העבודה של "הזרים" (קרי,
הפלסטינים) [14]. בהחלטה דובר גם על צורך במאמצי תעמולה פעילים
כדי להביא את היהודים האלה לעלות לפלסטינה ועל צורך ב"כיבוש
העבודה" [15]. בשנת 1910 העובד התימני החל להתחרות עם האשכנזי,
מה שהוביל את אחד ממנהיגי פועלי ארץ ישראל, יוסף אהרונוביץ',
להתריע כי "יצרנו מתחרה מסוכן יותר מהעובד הערבי, שיהפוך את
חיי הנוער האשכנזי לבלתי אפשריים." הוא הוסיף, כי "למרות כל
זאת אין אנו יכולים להילחם בו בשום דרך, אך יחד עם זאת אנחנו
נבצע פשע נגד התימני אם נשאיר אותו במצב ההתפתחות הפיסי והשכלי
המתנוון שלו שיהיה פועל מספיק זול כדי להתחרות עם משרתים
דומים..." [16].
כך הציונים פתרו את הבעיה. הם השתמשו בעובדים תימנים נגד
העובדים הערביים וכשהתימנים התחילו להתחרות בהם הם אמרו "איזה
טעות הייתה בידינו שניצלנו את התימני והשתמשנו בו לעבודה כזאת"
(כלומר פיטרו אותו!). למרות זאת, ובהתאם להחלטה של טהון, ארגון
הציונות בפלסטינה החליט לייבא עוד תימנים על ידי שליחתו לתימן
של חבר (סוציאליסט!) מפלגת פועלי ארץ ישראל, שמואל יבניאלי,
לשעבר ורשבסקי. כשהוא הגיע לשם הוא השתמש בשם אליעזר בן יוסף,
שיקר שהוא רב גדול שנשלח על ידי חכמי ירושלים ונשא עימו מסמכים
מזויפים על כך. הסוכן הציוני דיבר ונהג כמו תימני בשעה שהוא
בישר להם על בואו הקרוב של המשיח ועל יום תחיית המתים. הוא אמר
להם שהגיע הזמן לעלות לארץ המובטחת, ויתר על כן, הבטיח להם חיי
מותרות בארץ זבת חלב ודבש - אבל לא כל אחד יכול ללכת. הוא בחר
1,500 אנשים כשירים והתחיל להעביר אותם לארץ. אולם, באפריל
1912 ארגון הציונות שלח לו מברק הדורש ממנו לחדול מכיוון
שהעובדים האשכנזים חוששים מתחרות. יבניאלי ניסה להפסיק, אך
התימנים התנגדו, מתוך חשש שהעיכוב ישהה אותם בתימן ביום תחיית
המתים. 500 מהם עלו לפלסטינה ללא אישורו [17]. בספרו [18],
השליח הציוני מספר כיצד מצפונו הציק לו כאשר הוא דרש מהתימנים
לעזוב את רכושם, את נוחיותם ואת תנאיהם הכלכליים והחברתיים
ההגונים במטרה להפוך לפועלים ביישובים. כשהם הגיעו לפלסטינה,
לא הוענקו להם הסדרי מחייה והם נאלצו לגור ברחובות ובשדות,
כשהם בונים בקתות מענפים. עם בוא הגשמים וקור החורף, הם פנו
בקריאה אל "אחיהם" האשכנזים לרחמים. אחד המתיישבים אפשר לשלוש
משפחות לגור ברפת. אחרי זה כל משפחה ניסתה למצוא אורווה או רפת
לחודשי החורף. זה היה המצב ברחובות, בחדרה, בזיכרון יעקב ובפתח
תקווה, בין היתר. תנאים אלה החריפו בתקופת מלחמת העולם הראשונה
[19]. קצב תמותת הילודה עלה בתנאי מחייה לא תברואתיים אלה.
בתזה שלה על הנושא הזה, ניצה דרויאן אומרת כי "האמונה הרווחת
במהלך אותם הימים הייתה שילד תימני שנולד בפלסטינה ימות, ואם
הוא מגיע לפלסטינה לפני גיל שלוש, לא ציפו ממנו לחיות."
יתר על כן, המתיישבים התייחסו לעובדיהם התימנים כל כך בנבזות
עד שאחד מן התימנים, שחזר לביתו, תיאר את חייהם של אלה הנמצאים
בפלסטינה כ"גלות על גלות". הזילות שכוונה אליהם הייתה יותר
גרועה מזו של כמה מוסלמים קיצונים בתימן. האשכנזים היו מנחיתים
מכות עליהם והיו פונים אליהם כ"חמור" או "בן חמור" [20], "ערבי
מלוכלך", "ברברי" או "תימני עלוב", והיו נדהמים כשתימני ניסה
להגן על עצמו. ברחובות, לדוגמא, כמה נשים היו מלקטות ענפים
יבשים קטנים מהשטח באחד הפרדסים כאשר הבעלים האשכנזי הסתער
עליהן והכה בהן באכזריות, קשר אותן לזנב החמור שלו, ורכב חזרה
ליישוב כשהחמור גורר אחריו את הנשים לאורך הדרך מאחוריו. מאורע
זה, הנקרא תקרית מאקוב על שמו של יונתן מאקוב האכזרי, היה עילה
לתלונות רבות בקהילה התימנית. תקרית דומה ארעה בפתח תקווה,
כאשר חיים קוסובסקי תקף פתאום אשה תימנייה, הכה אותה בצלעות
ובזרועות אפילו בעת שהיא זעקה והתחננה לרחמים. בחדרה, השומר של
היישוב תקף בצורה פראית עובדים תימניים בשעה שישנו. המקרה עלה
לדיון על ידי המנהלה האשכנזית של היישוב, אבל הצדק הציוני לא
הגיע אל הקורבנות. ברל כצנלסון, אחד ממנהיגי תנועת העבודה
הציונית, הסתייג מכך והטיח ביקורת על היחס המנצל והמתעב שניתן,
וקרא לריסון דחפים ברבריים אלה.
כצנלסון התריע כנגד שכנוע התימנים להאמין שאין תקווה לצדק
בקהילה הציונית [21]. הוא ציין שהמתיישבים התייחסו אל התימנים
כמו אל עבדים. הם אולצו לעזוב את היישוב מלחמיה בגלל יחס קשה,
ובדרך כלל בסוף הם עברו מיישוב אחד לאחר בחיפוש אחר עבודה. הם
גורשו ממגדל בגלל שהמעסיק שלהם אמר שאין הם ברי-העסקה. הותר
להם, בכל אופן, להישאר באופן קבוע ביישובים בדרום בתנאי שהם
יקימו את מגוריהם מחוץ ליישוב. העיקרון של "עבודה עברית" עמד
להיכשל הואיל והמתיישבים לא יכלו להסתדר ללא עבודת הערבים
הזולה והמיומנת. בשנת 1913, שלושים משפחות נוספות חזרו לתימן
ומכתביהם של התימנים שנשלחו מפלסטינה ממש לא עודדו את קרוביהם
לעלות.
אפילו ההומניסט, אחד העם, במאמר שפורסם ב-1912, אמר "העלייה
התימנית משפיעה על אופייה של ההתיישבות הציונית בגלל התרבות
והמנטליות השונה שלהם" [22]. השקפה זו נותרה מושרשת עמוקות
והינה הגורם העיקרי במסע להבאת יהודי רוסיה היום, כדי שהם
יוכלו "לשפר" את ההרכב של החברה הישראלית ולדלל את הרוב של
היהודים המקוריים (ראה פרק רביעי).
חיים ארלוזורוב, אחד ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, כתב: "נראה
שמצב הפועלים בדרום אפריקה הוא כמעט המצב היחיד שדומה לתנאים
פה" [23]. כצנלסון טען שהוא ראה "נפשות חפות מפשע מוכות על לא
עוול בכפן, ואת שחיתות הצדק שהייתה גורלם של אלה שהוכו על ידי
הנבחרים הרשמיים של "העם הנבחר" "בארץ המובטחת" [24]". ואז
התימנים התחילו לצאת במאבק כדי לשים קץ לאפליה, לאי-הצדק
ולזילות שנערמו עליהם. בשנת 1913 הם הפיצו הודעה רשמית המגנה
את מדיניות האפליה המכוונת נגדם ואת הרמאות שהופעלה בהבאתם
לפלסטינה. בפנייתה אל האשכנזים, ההודעה הרשמית הצהירה, בין
היתר, כי "אתם חושבים שאנחנו חסרי ערך וכלבים מלוכלכים... כולם
מבזים אותנו בשל היותנו אביונים, אבל אלוהים עדנו שמתימן באנו
רק על פי עצתכם" [25].
עיתון אחדות, שהופיע בשנים 1913-1914, דיווח לנו שהשכר
שהרוויחו התימנים היה פחות מהשכר שהרוויחו הפועלים הערביים.
אותו עיתון פרסם מכתב שכתב פועל תימני, המגנה את השכר הנמוך
ואת לעג האשכנזים שקראו לתימנים "כלבים גויים".
ללא יכולת להחליף עבודה ללא רשות מעסיקם, התימנים בקושי היו
אפילו עובדים "חופשיים". מתוך איסור לגור ביישוב, הם בנו את
מגוריהם הדלים בחוץ. אחד מהם, מחנה יהודה, על יד פתח-תקווה,
לדוגמא, עדיין קיים. בשנת 1918 היו 5,000 תימנים בפלסטינה, 10
אחוזים מהאוכלוסייה היהודית [26]. מיכאל אלבז, אינטלקטואל
ספרדי, כותב שהחוקרים מייחסים את הניצול ואת הדיכוי של העולים
התימנים לחקלאים היהודים העשירים ולא ליישובים הסוציאליסטים.
למעשה, הוא טוען, את האחרונים יש להאשים יותר הואיל והם היו
אלה ששיגרו את השליח יבניאלי להביא אותם, הם עשו הכל כדי
להגביל את בעלותם על הקרקע, והם כוננו במכוון את רמת החיים
הנמוכה שלהם [27].
בשנת 1944 ותיקי היישובים האשכנזים התאספו סביב קברו של ברל
כצנלסון בכדי להנציח את יום השנה למותו של האינטלקטואל
הסוציאליסט הציוני. אחת ה"חברות" הספידה בדברי שבח: "אם היינו
צריכים ללמוד את ההיסטוריה באמצעות אנדרטות של זכרון, לא יהיה
אחר טוב יותר מקבר זה ללמוד ההיסטוריה של אותה תקופה, במיוחד
מצב הביטחון והתנאים הבריאותיים והחברתיים, חייו של הציבור
והרמה האתית של הפרט." גברת זו, עליזה שידלובסקי, שכחה להזכיר
כי "בבית עלמין זה ישנה פינה מיוחדת לקבריהם של התימנים שבאו
לפלסטינה בעקבות שליחותו של ש. יבניאלי. משפחה אחר משפחה נכנעו
למלריה ולמחלות אחרות. הם נפלו כמו זבובים. אין אנדרטות על
קבריהם, מלבד זו של משפחת הרב שנהרסה לחלוטין" [28]. "חברה" זו
לא הזכירה דבר על האופן שבו חבריה ה"סוציאליסטים" התייחסו אל
התימנים.
במהלך תקופה זו (1881-1918) מצבם של כל הספרדים בפלסטינה
התדרדר וזאת בשל המונופול הציוני על כל המקורות הכספיים של
היהודים. הם השתמשו ביהודי ערב, כולל התימנים, לעבודה פיסית
קשה כמו חציבה, בניית כבישים ושירותי משק בית. עד היום אי אפשר
למצוא נשים אשכנזיות כעוזרות בית. באופן זה הפכו את יהודי ערב
למעמד פועלים מנוצל, כמו את אחיהם הפלסטינים (הערבים המוסלמים
והנוצרים). אנחנו נראה כיצד עידן זה קבע את מעמד הספרדים במהלך
המנדט הבריטי ולאחר הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, כאשר פשעי
הציונים נגד התימנים הגיעו לשיאם.


הערות
1. בדרך כלל השימוש במונח זה הוא לגבי אותן אדמות שדת האיסלאם
היא המכרעת בהם, פשוטו כמשמעו "תחום האיסלאם".
2. שבט ועם, 1954.
3. סמוחה, 1978, 281.
4. אלישר, שבט ועם, 1970.
5. אלישר, לחיות עם יהודים, 1980.
6.שבט ועם, 1970, 34.
7. המונח הציוני להגירה לארץ הקודש, פשוטו כמשמעו "עלייה".
8. זיכרונותיו של אליהו אלישר הזכירו לי את הסיפור על ה"פאשה"
המוסלמי שהיה חברו של אבי, שהיה בעל מרחבי אדמה עם עדרי כבשים
ובקר. בכל שנה הוא היה מגיש לנו כבש ואומר: קבלו זאת כשי לראש
השנה וליום הכיפורים וכשתלכו לבית הכנסת תתפללו לאלוהים שיעניק
לי מחילה. היינו מגדלים את הכבש במשך כל הקיץ, מאכילים ורוחצים
אותו ומשחקים איתו עד שהוא הפך להיות אחד מבני המשפחה. ביום
כיפור אבי עתר אל השם במחילה על חטאיו של חברו. השם היה נעתר
למחול לפאשה ואנחנו היינו אוכלים קבב במשך כל החגים, ראש השנה,
יום כיפור וסוכות. זה המשיך שנה אחרי שנה עד שסגנון החיים הזה
נהרס והתפזר סביב העולם. יהי רצון והשם ירחם על הפאשה.
9. ראשי תיבות מספר ישעיהו, פרק ב', פסוק ה' ("בית יעקב לכו
ונלכה לאור השם").
10. "גרתי בשישה קיבוצים חילונים שונים שהם הרוב ולא ראיתי חבר
אחד שהאמין באלוהים (מלבד כמה מהורי החברים). לגבי המיעוט
"הדתי", מלבד נטורי קרתא שהם אנטי-ציונים, הם מנצלים את הדת
למטרות פוליטיות והתנחלות ומרחיקים את עצמם מן היהדות, היות
שבתורה כתוב "כבד את הגר כי גר היית בארץ מצרים..."
11. קתדרה, נובמבר 1976.
12. ניני, 1977.
13. סמוחה, 281.
14. פרוטוקול הפועל הצעיר, 226.
15. כיבוש העבודה - המונח הציוני רומז על הרחקתם של הערבים
משוק העבודה.
16. הפועל הצעיר, מס' 4, מצוטט על ידי ניני, 1977.
17. נחום מנחם, 108.
18. מסע לתימן, 1952.
19. ניני, 1977, 78.
20. "איבן", הבן של, נוסחה טיפוסית בקללה ערבית.
21. ניני, קתדרה, 1977.
22. כל כתבי אחד העם, 1947, 426.
23. א. מוהאריב, ענייני פלסטינים, אוגוסט, 1973.
24. שם.
25. שם.
26. נ. מנחם, 109-110.
27. זמנים מודרניים (תרגום ערבי 1981), אלבז, 103.
28. חיים הנגבי, במרחב, 20 במאי 1986 ; הארץ, 20 במאי 1986.