כמעט והצטערתי כשהוא עזב. עמדנו מול הדלת לדירה שלו, מחובקים,
מסתכלים אחד לשני בעיניים. בגלל שאני נמוכה, קשה לי להסתכל על
מישהו ככה בלי להיראות כאילו אני מחכה לנשיקה, בגלל ההטיה של
הראש. לא ציפיתי לנשיקה. אמרנו כמה מילות פרידה מחויכות, היה
נדמה כאילו גם הוא מתאפק שלא להצטער על כך שהיה כל כך מעט.
כרגיל אני מקדימה את המאוחר, אבל סדר וארגון מעולם לא היו הצד
החזק שלי. עם כל דף חלק שאני נוטלת לידי, מתחילים הלבטים: האם
לספר את הרגעים שלי, את אותם רסיסים שנחקקו בי והותירו עלי את
רישומם, או שאולי לספר את הסיפור, בשביל שמישהו, מתישהו, יוכל
להבין מה סיפרתי, ואולי להבין את הרגעים שלי, לראות בהם כמוני,
קצת קסם ובעיקר חיוך מריר של שפתיים למודות נשיקות.

ובכן, הנה אני מגיעה, יום ראשון בעבודה, החופפת שלי עושה לי
סיור הכרות עם העובדים, וגם איתו, אנחנו לוחצים ידיים, הוא
מחייך כאילו בודק עד כמה יוכל למתוח את פרצופו, ומספר לי שהוא
זמני כאן, שבועיים חלפו ושבועיים נותרו, הוא שואל מתי הגעתי,
איך אני מסתדרת פה לבד, מאחל לי התאקלמות מהירה. היד שלי עדיין
מונחת אצלו, וכשאני מתרחקת אני משאירה לו לטיפה, מאוחר יותר
הוא יספר לי שאהב את הרמיזה המשמעותית, ואני אצחק לעצמי, הרי
כאלה הן הידיים שלי, עמוסות לטיפות, איני יודעת לגעת אחרת.
יום למחרת הוא ביקש מספר טלפון, ומאז הוא התקשר אלי כל יום.
חמש אחר הצהריים חילופי משמרות, אני סוגרת את היום והוא פותח
את הלילה. בערבים אני בבית, ככה זה במקום חדש בלי אף אחד,
ובדיוק כשאני עומדת להדליק סיגריה, הוא מתקשר. בכל פעם אותו
הדבר. הוא מספר לי על עצמו, על החוויות שלו בעיר הזאת, על
הפינות היפות, השווקים, הנשים הקלות, הלילות הטרופים. טוב לו
כאן, ועכשיו שאני פה אז בכלל מצוין. הוא מדבר ואני צוחקת,
מתעקשת לא לספר לו דבר עלי. וכי מה אומר לו? שאין לי לא עבר
ולא עתיד, רק הרגע האחד המתוק? שאני צוחקת מלבבות שבורים ובוכה
משירים של מטאליקה? שאני בכלל לא רוצה לעשות סיור בקרמלין?
שבכל לילה אני מתגעגעת לאחד שבשבוע בודד כבר הספיק לשכוח? הרי
כל זה בכלל לא משנה. ושום דבר שהוא מספר לי, לא משנה גם כן.
אני לא יודעת למה הוא מתקשר, הרי הוא בעצמו אמר, שמהרגע הראשון
ידע מי עומדת מולו ומה היא רוצה שיקרה. אבל הוא מדבר ומדבר,
והוא מצחיק אותי, אז אני נותנת לו להמשיך.
מאוחר יותר אני אתהה איך יכל להקדיש לי את תשומת הלב הזאת
כשהיו לו, כך הסתבר, מחויבויות חשובות הרבה יותר. אני עדיין
תוהה.

השיחות מתארכות עד אמצע הלילה, הוא מתחיל להגיד דברים שעדיף
היה לו היה עושה אותם ולא רק מדבר ומדבר. שבוע עובר ואני מגיעה
לביתו, יש לנו שעתיים תמימות, הוא מחייך במלוא הביטחון העצמי
אבל חושש לעשות את הצעד, שוב אני צריכה לעזור להם, למה הם כל
כך חלשים? הגעגועים אל זה שלא היה חלש צפים שוב ואני דוחפת
אותם חזרה לבטן. די, זה נגמר. חנות הממתקים נסגרה. תאכלי סלט,
זה בריא.
שעתיים של פינוק, והוא לא מנשק אותי, זה בסדר אבל הוא לא מנשק
גם את הצוואר, אני לא יודעת למה אבל אני לא אוהבת את זה. אני
מניחה אותה יד לוטפת על עורפו, מסיטה את ראשו, מצמידה אותו
אלי, והוא, כאילו לא הבין, מסרב פקודה. אני לא יודעת מה לעשות,
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שסירבו לי פקודה. זה מוריד לו שתי
נקודות. הוא עושה מה שעושה, ועם הזמן אני עוצרת אותו, לוקחת
מספר נשימות עמוקות, ממלמלת משהו על סיגריה, והוא שואל
"הצלחת?" עוד שתי נקודות התאדו להן. אני ממש שוקלת לעזוב את
המקום. כמעט והתפתיתי לענות לו את האמת, אבל החלטתי להיות
נחמדה ולשתוק. לא יודעת למה, בטח היה לי איזה וירוס.
הגיע הזמן ללכת, איזה אירוע טיפשי של המשרד, הגענו בנפרד, כבר
גמרתי בי לשים לזה סוף, אלא שהוא הביא גיטרה. מה לעשות, גם לי
יש את החולשות שלי. תלתלים, שרירי בטן, פירות ים, וגיטרה.
השביל הישר לליבי.

עוברים כמה ימים והנה אני שוב אצלו על המיטה, עושה לו מסג',
קוטפת את המחמאות ומתקרבת אליו, הפעם אני אראה לו מה עושים.
הוא שוב מתחיל לדבר, את כל הרושם הטוב שהוא עשה הוא מוחק
בדיבורים, שוב שואל אותי אותה שאלה טיפשית ומרגיזה.
אבל הוא לומד מהר, הוא משתפר הפעם, פחות חושש לגעת בי, מעניק
לי יותר הפעם, אבל לא יותר מידי, עדיין הוא לא שוכח את עצמו,
עדיין לא מאפשר לי לקיים את אשר הבטחתי, לתת לו הצצה אל העולם
שלי, עולם של רגע יחיד ומתוק שאין דבר מלבדו, הוא אומר שהספיק
להכיר אותי, שאני באמת, כמו שסיפרתי לו, עצלנית, מפונקת, לא
טורחת יותר מידי, לא מתאמצת, לא יוזמת. זה לא שיש לו טענות,
הוא סתם מדבר ומדבר. אני אומרת שאני יכולה להפתיע לפעמים, ולא
ממשיכה את המשפט - אני יכולה לטרוח ככה שתשכח איך קוראים לך,
רק לא בשבילך.

אז מחר הוא עוזב, ואני נזכרת ברסיסים הקטנים. בלחיצת היד ביום
הראשון. בכך שהוא זוכר מה לבשתי באותו היום. בסנדוויצ'ים.
בשירי ילדים ששר לחבורת זאטוטים כאילו שאין דבר שגורם לו אושר
גדול יותר. באצבעות שלו. באיך שהוא כמעט נישק אותי, כמעט ירד
לי, כמעט שכב איתי, כמעט גרם לי להרגיש שהנה חומו של אותו אחד
ששכח אותי נמחה מעלי. הנה החיבוק האחרון, לחיצת היד האחרונה,
חיוך אחרון, ונגמר. הוא חוזר אליה, ואני מחייכת אותו חיוך מר
ומוכר, כי היה לי נעים כל כך, עד כדי כך שכמעט ויש לי ייסורי
מצפון.
אני לא אשמה, אני מסבירה לחברה. אני לא ידעתי, לא עד שכבר היה
מאוחר. "חריג", הוא אמר. זה הצחיק אותי. אני באמת שלא אשמה,
אלה הם שחלשים. זאת לא אשמתי. לא אשמתי.