[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמר בורסוק
/
מחלוקת בציון - הקדמה

                                     בתרגומה של תמר
בורסוק



את היהודים בישראל ניתן לחלק לשתי קבוצות אתניות.
הראשונה היא הקהילה האשכנזית המורכבת ממיעוט מתיישבים ציוני
שהיגר לפלסטין בעיקר ממזרח אירופה, אך גם ממרכז וממערב אירופה
ומאמריקה. קהילה זו מייצגת את פסגת ההיררכיה של הממסד הציוני
השולט, הרוב המדהים מהקבינט, מהפרלמנט, מראשי השירות האזרחי
ומהדרגים העליונים של איגודי הסחר, של ההון הפרטי והציבורי, של
הסוכנות היהודית, של הממסד הצבאי, של האליטה התרבותית, של
מנהיגות המשטרה והשירות החשאי, של התקשורת וכו'. כחברה, ניתן
לראות קהילה זו כמתנשאת, כמאמינה בעליונות האיכותית והתרבותית
שלה על העם הערבי הפלסטיני ועל הקהילה הערבית האיסלאמית, כולל
כלפי אותם יהודים שבאו מארצות ערב. אפילו את ה"מתקדמים"
המתנגדים לגזענות ניתן לאפיין בגישה הפטרנליסטית שלהם כלפי
תושבי האזור.
הקהילה השנייה היא זו של יהודי ערב והאיסלאם או "הספרדים",
המייצגת את הרוב הגדול של הישראלים. חלק מהם תושבים מקוריים של
פלסטין. מלבד הדת, קהילה זו מהווה חלק אינטגראלי מהעם הערבי
בתרבות ובשפה, בעקרונות המוסר, במודלים הספרותיים, במסורות,
במולדת ובהיסטוריה. אנשי קהילה זו חיו באזור הזה מימי קדם,
והוא אמור היה אחר כך להפוך לדאר אל- איסלאם [1], במשך מאות
שנים לפני הכיבוש המוסלמי אשר שחרר אותם מהעול של האימפריה
הסאסאנית והביזנטית. בחצי האי ערב, במיוחד בתימן, יהודים חיו
עם ערבים משחר ההיסטוריה, והם עברו תהליך של ערביזציה.

קהילה זו פיתחה מבנה חברתי מפותח מאוד ומשגשג שהיה מורכב
מסוחרים, מאנשי מקצוע, מסיטונאים בעלי עוצמה ומרובד רחב של
בעלי מלאכה. המתיישבים האשכנזים צמצמו את נפח הקהילה הזו למאגר
של פועלים זולים. לאחר מכן, גורל ילדיהם ונכדיהם שנולדו בישראל
הורע מבחינה כלכלית ותרבותית.

אלפי ספרים נכתבו על בעיות הפלסטינים ועל הדיכוי הציוני, אבל
העולם יודע מעט מאוד אודות מדיניות האפליה הגזענית נגד הספרדים
בישראל בגלל ההשפעה המחלחלת של הציונות. הממסד ידע שהפצת
העובדות של המקרה תפגום במוניטין שלו בחוגים ליברליים
הומניסטים במערב ותבלום את זרימת התרומות מיהודים ספרדים שחיים
עתה במערב, שמהם 300,000 חיים רק בצרפת. דוברי הציונות יצרו את
התדמית שיהודי העולם הערבי היגרו לישראל בגלל "אנטישמיות"
ערבית, ושהמדינה עכשיו מוציאה עליהם מיליארדים בשביל "חינוך
ותרבות" הואיל והם חיו "בארצות פראיות ופרימיטיביות".

המדינות הערביות התעלמו לרוב מן הבעיה מאחר שהם אינם מודעים
במידה רבה להבדלים התרבותיים שבין יהודי ערב ובין האשכנזים.
קנאים ערביים אומרים: "הם כולם יהודים, וכולם אויבים", ובכך הם
חושבים שהם מתמודדים עם הבעיה. בזמן שישראל הוציאה מיליונים על
פעולות מודיעין בכדי ללמוד על הסתירות בקנאות במזרח התיכון כדי
שהיא תוכל לנצל אותם לפי שיקול דעתה, כפי שקרה לדוגמה בלבנון
ובצפון עיראק, סוכנויות המודיעין הערביות אינן מקדישות תשומת
לב רבה למה שקורה בחברה הישראלית. ייתכן שהדבר נובע מחוסר
ההכרה בכך שרוב יהודי ישראל אינם "מתיישבים זרים" אלא מהעולם
האיסלאמי. אמונתי היא שהבנת קונפליקט הקנאות הישראלי, ההכרה
בקיומם של שכנים עשוקים אלה ותמיכה במאבקם יכולים רק ליצור
אמון של העם הפלסטיני ושל האומה הערבית.

הנושא העיקרי של מחקר זה הוא האפליה הגזעית שממנה הספרדים סבלו
בתעסוקה, בדיור, בחינוך, בייצוג בכנסת, בבריאות ובשירותי
הרווחה וכו', אשר הובילה להתקוממות עממית ולהזדהות גוברת עם
המאבק הפלסטיני להגדרה עצמית.

אחת מהבעיות הראשונות היא איך לקרוא לחברה יהודית זו שחיה
בעבר, ועודנה חיה, בעולם האיסלאמי. ישראל והתקשורת שלה קוראת
להם "הסקטורים המזרחיים" (דגש פלורליסטי). ישראל איננה מכירה
באחדות תרבותם של יהודים אלה יותר ממה שהיא מכירה באחדות
"האומה הערבית" או "האומה האיסלאמית" [2]. הם גם משתמשים במונח
"מזרחי" כדי לרמוז על עליונותם המערבית, אף על פי שרובם במקור
ממזרח אירופה. השתמשנו במונח המוכר במדינות ערב, "יהודי ערב",
למרות שישנם יהודים רבים שהיגרו מארצות איסלאמיות שאינן
ערביות, כמו איראן ותורכיה. ישנם אחרים שבאו מספרד הערבית לאחר
נפילת הממשל הערבי (1492) כאשר הם גורשו יחד עם אחיהם
המוסלמים. הממשל העותומאני לקח אותם והושיב אותם בבלקן
ובתורכיה (ובפלסטין ובסוריה). יהודים ספרדים אלה מהבלקן לא
דיברו ערבית יותר, אבל תרבותם נותרה ערבית. לכן אנו מעדיפים
להגדיר את כל היהודים מארצות ערב, מהאיסלאם ומהבלקן כ"יהודי
האיסלאם". ישנה עוד סיבה עיקרית: החל עם כינון הממשל האיסלאמי
הראשון במדינה ועם פרסום "חוזה האומה" [3] על ידי הנביא עצמו
ועד לנפילת הממשל העותומאני, קהילות אלה נחשבו לחלק מן האומה
האיסלאמית (ראה פרק ראשון). בישראל רוב יהודי ערב קראו לעצמם
"ספרדים", קרי יהודי ספרד, מכיוון שבפלסטין קהילת היהודים
מספרד, שהייתה קיימת עוד לפני הגירת הציונים, הייתה הקהילה
החזקה ביותר של יהודי ערב. האירופאים השתמשו באותו מונח כדי
לתאר אותם הואיל ויהודי ספרד היו קבוצת היהודים העיקרית שהיו
לה מגעים עם אירופאיים בימי הביניים.

הבעיה השנייה היא שיעורם המדויק של הספרדים. בכל רחבי יהדות
העולם הם בשיעור של 20 אחוזים מכלל היהודים [4]. בפלסטין, לפי
מסמכים שבהם השתמש אליהו אלישר, אחד ממנהיגי הקהילה, הם היוו
את הרוב היהודי בפלסטין לפני הגירת הציונים האשכנזים, אבל עם
הגירת האשכנזים משנת 1881 והלאה, הם צנחו ל-30 אחוזים ב-1948
עם סוף המנדט הבריטי [5]. בכל אופן, הגירת יהודים מארצות ערב
ואיסלאם מאז 1948 הגבירה את מספרם ל-65 אחוזים מכלל האוכלוסייה
היהודית בשנות השבעים [6]. סטטיסטיקה זו תואמת את זו שפורסמה
בכתב העת של סארטר "זמנים מודרניים" [7].

מאז שנות השבעים מספר הספרדים גדל עד לנקודה שבה הם היוו עתה
70 אחוזים מן האוכלוסייה. הדבר נתמך על ידי שני מרכיבים.
ראשית, קצב ההתרבות הטבעית שלהם גדול פי שתיים וחצי מאשר אצל
האשכנזים; ושנית, בשל שיעור ההגירה של אשכנזים מישראל למערב,
במיוחד לארצות הברית. מספר "היורדים", כפי שמכנים בישראל את
המהגרים האלה, הוא אחד מסודות הביטחון של המדינה. בכל אופן,
מקורות בסוכנות היהודית ובעיתונות הישראלית העריכו שמספרם
לפחות חצי מיליון מאז 1948, ויאסר ערפאת העריך ש- 800,000 מהם
נמצאים רק באמריקה - בהשוואה לאוכלוסייה של 3.5 מיליון יהודים
ישראליים [8].

ישראל מכירה בכך שהספרדים מהווים את הרוב, אבל הם לא מפיצים את
המספרים הרשמיים המדויקים מטעמי "ביטחון", בגלל העובדה שנתון
כמו 70 אחוזים יכול לעודד אנשים אלה לעמוד על זכויותיהם. בגלל
סיבה זו סטטיסטיקאי הממשלה הציגו תמונה שהיא מסולפת ומבלבלת.
הם חילקו את יהודים כך:

1. ילידי ישראל לאב יליד ישראל. ב-1985 אלה היוו 18.5 אחוזים
מסך כל האוכלוסייה היהודית. קבוצה זו כוללת אשכנזים וספרדים גם
יחד.

2. ילידי אסיה (דהיינו ארצות ערב ואיסלאם של אסיה) וילדיהם -
21.3 אחוזים.

3. ילידי אפריקה (ארצות המגרב ומצרים) וילדיהם - 22 אחוזים.

4. ילידי אירופה ואמריקה וילדיהם (קבוצה זו כוללת אשכנזים,
ספרדים מהבלקן ויהודים אשכנזים מדרום אפריקה) - 38.2 אחוזים
[9].

הנתונים הרשמיים מעריכים שבשנת הלימודים 1969-1970, אחוז
התלמידים הספרדים בבתי הספר היסודיים היה 61 אחוזים, מהם 11.9
אחוזים ילידי אב יליד פלסטין. קבוצה שנייה זו היא תערובת של
שתי הקהילות [10]. אם ניקח בחשבון את חלק מהתלמידים הספרדים
שבדרך כלל נעדר (ראה פרק שביעי), את ההגירה האשכנזית מישראל
וקצב ההתרבות הטבעית של הספרדים, אנחנו יכולים להגיע למסקנה
שהם בהחלט חרגו מעבר ל-70 אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית. אם
נחבר ביחד את מספרם של הפלסטינים בשטחים שסופחו ב-1948, שהוא
17 אחוזים, של תושבי הגדה המערבית, רצועת עזה, רמת הגולן,
ירושלים הערבית הכבושה ודרום לבנון, אחוז המתיישבים האשכנזים
וילדיהם שנולדו בפלסטין דומה לאחוז המתיישבים הלבנים בדרום
אפריקה. המשמעות של זה היא שהרוב המכריע הוא ערבי בתרבותו.

מדיניות רשמית טענה שהיא הופכת את בליל היהודים לבעלי מבנה
חברתי אחיד, מבחינה גזעית ותרבותית. אולם התרגול ממשיך לחזק את
המתיישבים האשכנזים על חשבונם של הפלסטינים והיהודים ילידי
המקום והוא מתמצה בדיכוי התרבות הערבית ובעקירת השפה הערבית
הקלאסית. נוסף על כך, הקהילה האשכנזית ככלל התנגדה למיזוג,
כשהם מאמינים בעליונותם הגזעית והתרבותית, ו-80 אחוזים מהם
דוחים נישואי תערובת. זה הוביל לקיטוב שתי הקהילות. יהודי
רוסיה, פולניה והונגריה וכדומה התמזגו יחד להרכיב קהילה אחת,
ויהודים שעלו מאירן במזרח עד מרוקו במערב יצרו את הקהילה האחרת
- כפי שהם עשו בתקופת האימפריות האיסאלמיות. למרות העובדה
שהדור שלמד בבתי ספר ציוניים אינו יכול לקרוא או לכתוב ערבית
(ראה פרק שביעי), הערבית המדוברת עדיין חיה, בעיקר בבית.
לסיכום נקודה זו: מיזוג יכול להתרחש רק בין קבוצות בעלות
זכויות וחובות שווים; רק כך מתאפשרים כבוד וסובלנות הדדיים.
מיזוג זה התקיים בעבר בעולם האיסלאמי.

לבסוף, ישנה הקבלה ברורה בין השסע התרבותי לבין השסע הכלכלי.
הצבע הקיים במעמד הקפיטליסטי הוא זה של האירופאי הלבן, ואילו
הצבע הקיים במעמד הפועלים והעני יותר הוא זה של הערבי הכהה.
צירוף של פער אתני ופער כלכלי מוביל לעלייה בקיטוב מדור אחד
לשני ודוחק את ישראל לעבר התפוררות והתפרצות חברתית.

מחקר זה מחולק לעשרה פרקים. הפרק הראשון מורכב מתקציר היחסים
הידידותיים בין העם הערבי ובין הספרדים, אהל אל-דהימה [11],
מאז תקופת הנביא, מלבד כמה אירועים חריגים. ניתן דגש שיתוף
הפעולה היצירתי בתחום התרבותי, הכלכלי, החברתי, הפוליטי ואפילו
הצבאי. הזכרנו גם את השפעת הציוויליזציה והדת האיסלאמיות על
היהדות ועל הספרות העברית בארצות האיסלאם. אנחנו מנסים להפריך
את טענות הציונים אודות "דיכוי" היהודים, שהיו לא יותר מאשר
רצח אופי של הערבים והמוסלמים, וכן נפריך את טענות הערבים
הקנאים-קיצונים שהיהודים בעולם הערבי הם "קבוצת אויב ציוני
זר". הפרק השני עוסק בהתנגשות הראשונה בין יהודי פלסטין ובין
המתיישבים האשכנזים (1881-1918), עם התייחסות מיוחדת לבידוד
המתיישבים האלה משאר החברה היהודית בפלסטין, ולאופן שבו
השתלטותם על מקורות המימון היהודיים עבור היישוב הציוני הובילה
להתדרדרות המצב הכלכלי בקהילת היהודים המקומיים. נוסף על כך,
נעסוק בסוגיית הגירת יהודי תימן, הניצול והזילות שבהם נהגו
איתם המתיישבים. הפרק השלישי מסכם את תהליך היווסדותה של
אוטונומיה ציונית בסיועו של המנדט הבריטי ואת האופן שבו
אוטונומיה זו התגברה על יהודי פלסטין ילידי המקום. ניסינו לנתח
את הסיבות לכישלון המנהיגות המסורתית של יהודי פלסטין. בפרק
הרביעי
נבחנות התנגדות היהודים לתנועת הציונות בארצות ערב
וההשתתפות בתנועות שחרור. מנותחים המרכיבים שהובילו להגירה
המונית. סיכמנו את קשיי הקנאות שהקלו על ההגירה לתוך ישראל.
אלה נוצלו כדי להסיט את מאזן הכוחות במזרח התיכון לטובת היישות
הציונית. אוזכרו בהקשר הזה השיטות שהשתמשו בהם הישראלים, כמו
הברחה, טרור, שוחד, רמאות, התחזות וכדומה. תיארנו את התנאים
המזוויעים במחנות העקורים שבעדן, במארסיי ובמרוקו. הפרק
החמישי
, אחד הפרקים המשמעותיים, מתאר את התנאים הטרגיים של
העולים במחנות, ב"עיירות הפיתוח", במושבים וב"חגורה השחורה" -
שהיא שכונות העוני של הערים - שהובילו להפיכתם ל"מעמד פועלים"
ולכוח אדם לצבא. הפרק השישי סוקר את היעדרות הייצוג של
היהודים הספרדים בפרלמנט, בקבינט, בדרגי הממשלה, באיגוד
המקצועי ובממסדים כלכליים וצבאיים. פרק זה מבהיר, שמעט חברי
הכנסת והשרים שקהילה זו מתגאה בהם מונו על ידי מתיישבים
אשכנזים, והם אינם מייצגים את הקהילה שלהם. הפרק השביעי מתאר
את פערי החינוך שקיימים, ושהולכים ומתרחבים, בין שתי הקהילות,
בשל התנשאות תרבותית של הממסד האשכנזי וכן בשל מדיניות מכוונת
ומפלה כנגד היהודים הספרדים. הפרק השמיני בוחן את נקודות
המבט הגזעניות העוינות את היהודים הספרדים, הסוברות שהם "קבוצה
שפלה של פרימיטיביים ופראיים". מקורן של השקפות אלה בשנאה
העיוורת לכל דבר ערבי או איסלאמי. פרק זה דן גם בהשקפותיהם של
השמאל הקיצוני ושל הקומוניסטים בקהילת המתיישבים האשכנזית.
הפרק התשיעי מתאר את ההתפתחות הכלכלית המהירה של ישראל,
שהתבססה על ניצול עולים אלה ועל עיקול של נכסים פלסטינים. הוא
גם מדבר על הקיטוב החברתי-כלכלי בין המתיישבים ובין היהודים
ילידי המקום (והעם הפלסטיני). לבסוף, הפרק העשירי מפרט את
ההתקוממויות העממיות ואת התנגשויות הדמים בין היהודים ילידי
המקום ובין כוחות הדיכוי הישראלי, ואת הופעתן של קבוצות תודעה
המצטרפות אל העם הפלסטיני הערבי ואל ארגון שחרור פלסטין בתמיכה
בזכויותיהם, בעיקר בזכויות של הגדרה עצמית ושל הקמת מדינה
עצמאית. הם קוראים למאבק משותף מתוך מטרה משותפת.

נעשה שימוש בכמה מסמכים בריטיים, אבל נסמכנו בעיקר על מסמכים
ציוניים, על ספרים ציוניים בעברית, על כתבי-עת ישראליים
שאוזכרו בעבודה זו או ברשימת ספרי העזר שלה, ולבסוף השתמשנו
בניסיון האישי שלנו ושל חברים וקרובים.


הערות:
1. השימוש במונח הוא בדרך כלל לגבי אותן ארצות שבהן האיסלאם
היא הדת המכרעת, פשוטו כמשמעו "בית-האיסלאם".
2. האומה היא מושג על-לאומי של האחדות הרוחנית של קהילת
המאמינים.
3. חוזה חברתי המניח את יסודות היחסים הבין-אישיים.
4. סמוחה, 1978, עמ' 281.
5. אלישר, 1980, עמ' 291, ו-זמנים מודרניים (תרגום בערבית
1981), אלבז, 192.
6. אלישר, 1980, עמ' 460.
7. פרופ' שמואל טריגנו, 10.
8. הארץ, 3 ביולי 1987.
9. שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1986, עמ'
65.
10. שנתון סטטיסטי לישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 1980,
עמ' 595.
11. "בני החסות", עאהד אל-אומה, מונח שהתייחס תחילה רק אל אהל
אל-כתאב ("אנשי הספר"), קרי היהודים, הנוצרים והצאבאים, ומאוחר
יותר הפירוש שונה כדי לכלול בו את הזורואסטרים.


כל הזכויות על היצירה "מחלוקת בציון" שייכות למחבר היצירה
ולמתרגמת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם לא היה
תיסכול היו
חייבים להמציא
אותו, מה היינו
עושים בלי
תיסכול וקרטיב
מישמיש ולהזיע
בחורף, טלוויזיה
חינוכית, מרוץ
הביקעה, אידס
והעוזר של
היטלר... האמת
היא שהיטלר זה
רעיון של סבתא
שלי אבל החוזים
נשרפו בליל
הבדולח כך שאי
אפשר להוכיח
כלום.





מאיר רוזוביץ
בביקור במחנה
פליטות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/1/06 11:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמר בורסוק

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה