אני נזכר במשמעות שחשבתי שיש לדברים שהיו ביננו,
דברים שהבטחנו, דברים שאמרנו זה לזו,
שלא נשכח או שלעולם לא יהיה תחליף מספיק טוב למה שהיינו ביחד,
דברים כאלו אישיים ואני נקרע מתוכי החוצה, כשמביט לאמת בפנים.
אני גדל ומשתנה וכבר לרגע לא דומה למה שהייתי לפני שעזבתי,
ואם היית נאמנה להבטחות שהבטחת,
לבריתות שכרתנו ביום שלפני הפצצה,
היית גדלה ומשתנה ביחד איתי, לאותו הכיוון,
אך עכשיו כבר התנפחתי מידי ואנחנו כבר לא מתאימים,
כבר לא יכולים להתחבר.
אני זקוק כבר למפתח אחר שיפתח אותי,
וכל כך רוצה לחזור למה שהייתי, מבלי להשתנות,
כדי שאת תוכלי לפתוח אותי שוב, כדי שאת תוכלי שוב לגעת
אבל זה לא יתכן!!!
אני צועק בקול אך נשמעת רק דממה...