כשממש מעצבנים אותי,
ואין לי איך להתפרק
אני מתחילה לגרד לעצמי את העור,
בד"כ את הזרועות...
עד שכל היד שלי נהיית אדומה ושורפת,
ולא איכפת לי,
שישרוף,
זה יפה אדום וזה משחרר.

כשיש לי דחף לפגוע בעצמי,
להפסיק לחיות,
אני משתחררת-
מפרקת סכין גילוח
ובעדינות עוברת על הבטן
עד שאני מגיע לנקודה ואותה  
ממש ממש חותכת.
עד שיורד לי דם והמון דם.
כשחרא לי מבפנים,
ואני בעצבות רבה,
אני שמה את האוזניות,
עם שיר על אכזבה או על דיכאון,
או סתם שיר של שינאה,
עוצמת את עיניי ובורחת לשינה!
וכשטוב לי כל כך,
אני חושבת על הדברים הרעים שעשיתי לעצמי,
וצוחקת עליהם...איזו משוגעת אני,
מכאיבה לעצמי ללא הרף, אני ממש לא בסדר...
ואז אני מבינה שאני כן בסדר.
אין בנאדם נורמלי,
וזו הדרך שלי להפיג את הכאב,

אפילו אם זה רק לזמן קצר...