ביום בהיר בשנת תשס"ה
ישב לו שגב, זקן וסב
בחצר הקראווילה שלו, שם בדרום
שם ישב, גם נשא עיניו אל רום.

"אבא שבשמים", כך אמר
"איך ביום הצום המר
ביום בו הבית נחרב
גורש איכר, פקיד, עולל וסב

מגוש קטיף, חבל הבשור
ביתנו הוחרב ונוסר במסור
ארץ אבות לאויב למסור
ונערים מוחים בכלא לאסור".

התעננו שמים, סופה נקשרה
הרעים רעם, הרוח שרה
וממרום נגלה האל אל זה הישיש
ושח לו: "הקשב נא, איש!

ביום זה, יום חייב
נגזרה גזירת גלות עליו
על זה העם, מחלל שמי
ובין ימינו לשמאלו אין יודע מי.

אך ברוב רחמיי, הומתק הצו
לגרש רק אותך וחבריך, הסב
כי בסבלך ובגלותך אתה מכפר
על חטא תומכי גולדשטיין, יגאל עמיר ועמי פופר".

הרכין שגב הזקן את ראשו ונכנע
ישב בשקט על כסאו ולא נע
ובקול שקט, חרישי, עדין
פתח את פיו והצדיק את הדין.

סליחה על שתי השורות הראשונות שלא מתחרזות.
בהתחלה כתבתי "תשס"ב", אבל אז הגיע הנהג של מכונת הזמן שלי
והסיע אותי בחזרה שלוש שנים קדימה. אז זה לא מתחרז. קורה.