[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורן מגן
/
ופוצעת הרוח

הימים הם ימי סוף האביב, תחילת הקיץ. רוח ערב רעננה אך קרירה,
מלאת ניחוחות מבושמים, נושבת נושפת בברושים הגבוהים שבשער
הקיבוץ ומלטפת אותם בנועם וברכות, ממש כמו אותה אמא מאושרת
המלטפת את עוללה הקט שזה עתה נולד לאוויר העולם. השמש הגוועת
מאחורי הרי הגליל שולחת קרניים אחרונות, מהססות, לעבר מימי
הכנרת השלווה, שלא נשארת חייבת ומחזירה בהשתקפות מרהיבה של שלל
צבעי הקשת המגוונים. אני צופה במחזה המרהיב ומהרהר במאורעות
היום: החל מעבודת הבוקר המתישה בקטיף התמרים, דרך הטיול הנחמד
על הטרקטור, ולבסוף בזמן הזה, בעודי מתבונן עמוקות באגם הכנרת,
ממגדל השמירה הקיבוצי. וכשאני מצליח סוף סוף להקיץ מחלומותיי
ולשוב למציאות אני מגלה לאכזבתי שגברת שמש כבר שקעה לה מעבר
להרים ואני הפסדתי את ההזדמנות היומית שלי לצפות ברגעיה
האחרונים. קולה העמום של דפנה נשמע מתחתי, ואני מצליח להבין
בקושי רב את המילים "רד כבר" ו"בוא לאכול".





מקימי הקיבוץ, החלוצים של פעם בתחילת שנות העשרים, לא שאפו
להרחיב את מקום מחייתם, וודאי שלא תיארו שהקיבוץ יגיע למימדים
שהוא נמצא היום. לכן בכל ארוחה אנו נאלצים להידחס עשרות אנשים
בחדר האוכל של הקיבוץ, מקום צפוף וקטן, שנבנה ע"י אותם חברים
אמיצים שיצאו אל ארץ שוממת ומלאה חולי, חדורי מוטיבציה ואמונה
אמיתית באידיאולוגיה שאותה השכילו ללמוד באירופה.
דפנה ואני יושבים זה לצד זה, אוכלים בשתיקה. מבטינו מרותקים
למגשינו, לא משום מבוכה או מריבה, פשוט מפאת הרגל. היא צעירה,
כבת עשרים ושש, ילידת הקיבוץ, צברית טיפוסית, אוהבת הארץ
וחובבת טיולים מושבעת. בדיוק כמוני. אבל עם הבדל משמעותי אחד.
אני הייתי ילד חוץ, אחד מאותם נערים חסרי מזל שנאלצו להשתלב
בחברה הקיבוצית המגובשת מאוחדת, כשהם בגפם.
"אני לא מבינה", דפנה אומרת בין ביס לביס, "איך אפשר לעשות דבר
כזה?" וקוטעת את דממת האכילה האופיינית לנו. מופתע, אני מביט
בה בעיניים תוהות. "איך אדם שפוי, שאנחנו מכירים עוד כשהיה
קטנטן, מסוגל לבצע מעשה שפל כל כך?!"
את המשפט האחרון היא מסיימת תוך הרמת הקול עד גבול הצעקה. כמה
ראשים הפנו ראשם לעברנו כתוהים על פשר הפרת שלוות האכילה
המסורתית. דפנה מתעלמת מהם וממשיכה: "יכולנו למנוע את זה. נכון
שיכולנו? אז למה לא עשינו כלום?! למה?". מובך קצת, אני מהסה
אותה בשקט: "לא עכשיו דפנה, לא מול כולם". מילותי פועלות
ככישוף עליה והיא נרגעת לאטה, ממשיכה לאכול ומשלחת מבטים
ארסיים לעבר הראשים שעדין לא שבו לצלחותיהם.

בדרך לדירת החדר שקיבלנו דפנה ואני לאחר שהחלטנו להשאר ולהיות
חברים בקיבוץ אחרי הצבא, אנו מהלכים בין שורות ערוגות הירק,
שלא מזמן שתלו ילדי הקיבוץ, ונעצרים ליד אחד הצמחים.
"פטרוזיליה" כתוב בכתב ילדותי ציורי, מעוגל ומפותל, על השלט
המבאר את מה שעתיד לצמוח על חלקת האדמה. דפנה מביטה קמעה על
השלט, אחר פונה אלי ושואלת, ממשיכה את השיחה מקודם, "אבל למה
להרוג?" אני לובש ארשת של הסכמה עם אין אונים, פי נותר חתום,
ורק איוושת הרוח המהירה מפרה את הדומיה המעיקה.





גידי נולד וגדל איתנו בקיבוץ. כשהגעתי לקיבוץ התרשמתי ממנו
כנער הכי פעיל ואקטיבי בחברת הנוער. הוא היה ראשון לארגן
טיולים בטרקטור, ראשון להתנדב לשמירה על הנשק ואהוב על כולם.
בתיכון הוא ודפנה היו לזוג, אבל זה לא מנע מאתנו להיות החברים
הכי טובים. היינו יוצאים בשעטה על גבי זוגות האופניים שלנו,
דוהרים, מנסים להקיף את הכנרת, אבל לשווא. גידי היה תמיד מזהיר
אותי פן אתקרב לנתיב המכוניות, ואני הייתי מתגרה במזל וחותך
פנימה למען הריגוש. לעתים היינו עוצרים באחד החופים, מנסים
לדוג קצת, רוב הזמן נשכבים על החוף, עצלים. גידי סיים את הצבא
כקצין, אבל בחר לא לחזור לקיבוץ. הוא נעלם מחיינו, אולי בחר
להשתכן במרכז. שנים לא שמענו ממנו דבר, עד לידיעה שולית בעיתון
שהופיעה אתמול במוסף המרכזי.

דפנה מביטה בעיתון, שומטת ראשה, מפיה פורצת זעקת אימים שמהדהדת
בין כתלי ביתינו. "זה... גידי שלי" היא מגמגמת תוך כדי בכי,
עדין לא מעכלת, מפנה אלי לאט מבט מתחנן,  "תאמר לי שזה לא
נכון". ואני אוחז בידי את העיתון וקורא את הכותרת:

"רצח והתאבדות מזעזעת בתל אביב"





הרוח מתאמצת בשארית כוחותיה להכות בברושים הגבוהים שבשער
הקיבוץ, מיללת מרה, שורטת כחתולה אכזרית, שואפת להפילם, משתעלת
כמעשן ותיק, המחרחר את פרפורי גסיסתו האחרונים, ולבסוף קורסת
בפתאומיות, מותירה רק יגון, כאב ודומיה בכל. והלילה עוד מתמיד,
והחושך מאפיל, ומצרצר הצרצר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבא תמיד מספר
לי סלוגן לפני
השינה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/10/05 6:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורן מגן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה