קו האופק של עזה מזכיר את תל אביב.
בתים גבוהים שטופי שמש,
רוח ים מסביב.

השקט חזר אחרי שלושה ימי קרב,
אני מנסה קצת לנוח,
קורא ספר, כותב לך מכתב.

מספר על חיים שאת לא מכירה,
שלא רוצה שתכירי
שתמשיכי לחיות בבועה של שיגרה.

כי אצלך אין פצמרי"ם ואין סיורים,
אין ימים בלי שינה,
אין לילות שימורים.

את כל כך נקייה ולבנה וצחה,
לא הכרת את רפיח,
לא ראית ילדה פלסטינית בוכה.

לא ישבת שעות וחשבת על הבית,
ועל אבא ואמא,
ועליך,
עליך...