היא כותבת יומן עכשיו. מנסה לפתוח דף חדש אחרי שהאהבה הכי יפה
שלה נקרעה מחייה. פתאום באה לה מוזה, כותבת על פרפרים ועל
התחדשות, אבל עדיין מנותקת מהמציאות כהרגלה.
וככה, החיים שלה, מסודרים במחברת שחורה ועבה, פתוחים בפני כל
מי שרוצה להציץ, אולי סתם לא אכפת לה, אולי מנסה לבקש עזרה.
יש לה עכשיו מישהו חדש. היא חושבת שהיא מאוהבת. שוב מאוהבת.
מסוג האנשים שמביטים על עצמם מעיניים של אחרים, תמיד תלויה
באשליות. הם שוכבים כבר כמה חודשים, אבל אין ביניהם מחויבות,
ככה הוא רוצה את זה והיא מסכימה. עוצמת עיניים שבויה בקסם שלו
כשהוא לוחש באזניה, אני כל כך אוהב להיות בתוכך. שוב.
חברות שלה מנסות להזהיר אותה, אבל שום רעידת אדמה לא תעיר אותה
עכשיו. היחידה שלא יכולה לראות את הדפוס הזה אצלה. זה מתחיל
במשיכה מטורפת, ממשיך בהתמסרות טוטאלית, ונגמר בעצב גדול,
ואחריו התפכחות. היא לא תעמוד בזה שוב. רק לא עוד אחד שיבגוד
בה בשקט נפשי שכזה. ואולי היא כן. כמו תמיד, עד שתפגוש מישהו
אחר.
ואני יושבת ברכבת, מדפדפת במחברת, מביטה בה ישנה מדי פעם. רוצה
לכתוב לה משהו, אבל מגיעה רק לאמרות בנאליות שכאלו. הרכבת
עוצרת בפתאומיות. הן קמות לחיים. "נו? כתבת משהו?" "לא,
מצטערת".
יוצאות החוצה, אני שואפת את האויר המלוכלך של תל אביב. שוב
תחושת בחילה. אולי גם אני אתחיל לכתוב.