היא אהבה אותו עד מוות.
היא יכלה להסתכל בדמותו שעות;
פניו היפות, העוטות מין הבעה לא ברורה,
ספק רתיעה, ספק עצבות ורצון להתקרב.
הוא פחד ממנה, אך רצה בטובתה.
הוא מעולם לא הצליח להבין אותה.
זה משך אותו אליה.
הוא ניסה להבין אותה, לעזור לה.
היא פחדה ממנו, מעזרתו,
מהרצון שלו לגרום לה טוב.
היא פחדה שיהיה לה טוב,
שתגיע למצב שממנו אפשר רק לרדת.
היא רצתה לעצור הכל,
להקפיא את התמונה.
ככה,
במצב הזה,
שהכל עוד בסדר,
שלא ישתנה.
שלא יהיה טוב יותר,
שלא יהיה רע יותר,
שלא ישתנה.
הוא ניסה להתקרב,
לגרום לה להפתח בפניו.
היא לא יכלה להרוס את החומות שבנתה סביבה.
ובעצם, אולי יכלה,
פשוט לא רצתה,
פשוט פחדה.
פחדה שברגע שיבין אותה לא ירצה בה עוד,
פחדה כי הרגישה שבשבילו היא כמו אתגר, תעלומה,
פשוט פחדה.
רצתה לדעת אותו.
רצה שיידע אותה.
רצתה להרגיש אותו;
את עורו הרך והנעים,
את גופו החם, המתחבר לגופה.
רצתה להקדיש עצמה לו.
אבל לא הסכימה לזה לקרות,
פחדה ממה שיבוא אחרי.
היא רצתה לעצור הכל,
להקפיא את התמונה.
ככה,
במצב הזה,
שהכל עוד בסדר,
שלא ישתנה.
שלא יהיה טוב יותר,
שלא יהיה רע יותר,
שלא ישתנה.
החליטה לשים
לזה קץ,
לעצור הכל עכשיו,
כשהכל כמו שרצתה;
הכל בסדר,
לא טוב מידיי,
כדי שלא תגיע למצב שממנו אפשר רק לרדת.
היא בכתה;
בכתה כי אהבה אותו,
בכתה כי רצתה אותו,
בכתה כי ידעה שהוא לא אוהב אותה,
בכתה כי הוא לא ידע אותה לפני,
בכתה כי מאוחר והוא לא יידע אותה לעולם,
בכתה כי גם היא לא תדע אותו,
בכתה כי לא רצתה שזה יגמר ככה,
בכתה כי לא רצתה שזה יגמר,
בכתה כי לא רצתה להרוס את זה,
בכתה כי ידעה שאם לא תהרוס את זה, היא תהרס.
הוא הפתיע בנוכחותו,
שכמו תמיד, השרתה תחושה של קרן אור קטנה וחמימה ביום אפור
וגשום.
הוא ראה אותה בוכה.
היא התביישה על כך.
הוא התקרב, ניסה לנחמה,
לעודד אותה, שלא תרגיש רע.
אהב אותה,
לפחות כך חשב.
הייתה חשובה לו.
חשובה מידיי.
הייתה בשבילו כמו אתגר, תעלומה.
הוא מעולם לא הצליח להבין אותה,
זה משך אותו אליה.
הוא חיבק אותה חזק,
שתק, לא ידע מה לאמר.
גופה היה קר כשל מת,
היא רעדה.
הוא פשט את חולצתו והלביש לה אותה.
היא הריחה את ריח גופו המתוק, הגברי, שנדף מהחולצה,
ריח שזיהתה ממרחק,
ריח שהיה בעל משמעות אדירה בשבילה,
וכשהריחה אותו, הרגישה איך שערי גן עדן נפתחים בפניה.
היא חיבקה אותו,
הרגישה את חום גופו,
שמה את ראשה על חזהו, הרגישה את פעימות ליבו.
היא הייתה אסירת תודה,
הרגישה בת מזל.
היא רצתה לעצור הכל,
להקפיא את התמונה.
ככה,
במצב הזה,
שהכל עוד בסדר,
שלא ישתנה.
שלא יהיה טוב יותר,
שלא יהיה רע יותר,
שלא ישתנה.
פתאום, ניצת בעיניה זיק מסוכן,
המבט המטורף שלה השתלט עליה בשניה.
הוא הביט בה בפה פעור,
הוא היה המום,
קצב פעימותיו גבר,
היא הרגישה זאת.
היא פרצה בצחוק מתגלגל,
צחוק לא אנושי,
צחוק החלול מכל רגש,
אך עם זאת, צחוק מקסים,
ממכר בצליליו המעוותים,
ובמקצבו החולני.
לפתע הוא הרגיש דקירה עזה בחזהו,
הוא הביט וראה ששם,
במקום בו היה מונח ראשה,
נעוצה סכין קטנה.
דמו ניגר על עורו הרך והנעים,
היא צחקה כאחוזת דיבוק
והחלה מלקקת את דמו.
מראהו הסובל הצחיק אותה,
גרם לה להרגיש טוב.
היא שמחה לרגע.
ואז, התחלפה הבעת פניה,
פניה התעוותו בכאב,
"אל תלך!" היא צרחה,
"אסור לך! אני אוהבת אותך!"
היא החלה למרר בבכי כילדה קטנה.
הוא היה עצוב בשבילה,
"אני אוהב אותך" אמר.
"אתה לא!" היא צעקה בכעס רב,
היא שלפה את סכינה ונעצה אותה שוב,
עמוק יותר.
"אתה לא!" היא חזרה.
היא חיבקה אותו חזק,
"הכל יהיה בסדר עכשיו,
אל תדאג" אמרה בקול ילדותי.
הוא גסס בידיה.
היא בהתה בו,
מנותקת.
לפתע התעשתה,
והחלה לנקות הכל,
כאילו לא קרה מאומה.
ועכשיו, כשהיא בודדה,
היא מוציאה את גוויותו,
אותה שמרה בארון מתחת למיטתה.
מלטפת אותו,
מדברת איתו על עתידם המשותף,
כמו אז, בימים הטובים.
היא אהבה אותו עד מוות.
היא יכלה להסתכל בדמותו שעות;
פניו היפות, העוטות מין הבעה לא ברורה,
ספק רתיעה, ספק עצבות ורצון להתקרב.