אני זוכרת אותו לגמרי.
בין השאר את הבית הקודם שהוא גר בו, ואת הזמן שלפני הגיוס.
לפני הגיוס שלו הייתי ממש קטנה נדמה לי, אולי בת..
שבע?
טוב נו זה לא משנה.
העניין היה שעוד הייתי נורא קטנה, ואז הוא עוד היה הבנדוד
האהוב עליי. כל פעם שהיינו נוסעים אליהם הוא היה עושה לי
"שק-קמח" לגן שעשועים לא רחוק, ואני אפילו אפילו זוכרת מלא מלא
וורדים. קיטשי נכון? אבל מה לעשות ככה זה היה.
וורדים עם צבע בין לבן לורוד.
וכל הזמן ניסיתי לקטוף אותם והיה יורד לי דם מהאצבעות אבל
קטפתי אותם בכל מקרה, ונתתי לבן דוד שלי שי, והוא לקח אותי
חזרה הביתה ושם לי פלסטרים על כל היד.
וככה הוא היה.
אני זוכרת איך נראה החדר שלו, בערך. הרבה מדפים, ומינימום
גיטרה אחת חשמלית.. נדמה לי לפחות. לא כל כך הבנתי בזה בגילי.
אני זוכרת בעצם, את הגיטרה, בערך.
אדומה ולבנה נדמה לי היא הייתה, ואני די בטוחה שהיא הייתה
חשמלית.
סביר להניח כי קלאסית היא בטח לא הייתה..
טוב די סטיתי מהנושא.
בחיים לא ראיתי אותו מנגן.
אני בכלל לא זכרתי את הגיטרה בחדר הישן שלו עד אחרי שזה קרה..
אבל עכשיו, כבר זמן מה אחרי,
כשכולם עדיין בוכים כאילו רק היום זה קרה,
כשכל דבר שקורה גורם לסבתא לבכות
כשדודה שלי כבר בקושי חיה
כשהכל הפסיק להתמוטט
אני נזכרת.
שתמיד רציתי, הכי הכי, לשמוע את בן דוד שלי שי מנגן על גיטרה.
ולא הספקתי.
ועכשיו אני מקווה שאיפה שהוא לא נמצא, הוא לפחות מנגן בגיטרה
בשביל מישהו.
כי בשבילי הוא כבר לא ינגן, לעולם.




מוקדש לבן דוד שלי ז"ל, שי, ולכל המשפחה שלי.