כשאני כותבת שיר
אני בעצם מנסה
להכניס את מה שאני מרגישה
לתוך מין קופסה.
כשהמילים נכתבות על הנייר
אז אני לוקחת את הרגש הרע
ומכניסה אותו לתוך הקופסה.
ואז - אני קוראת את השיר-
אני עומדת ומביטה לתוך הקופסה.
מתבוננת טוב טוב באותו החוצפן
שגורם לי להרגיש את מה שאני מרגישה,
ועל איך שעכשיו הוא לבד בקופסה.
ואז - אני מקפלת את הדף
ונועלת את הקופסה.
ושמה את המפתח לקופסה בתוך הכיס,
ליד הדף שבו כתוב השיר.
שיהיו קרובים אלי, אבל לא בתוכי.

ולפעמים,
אני פותחת את הקופסה
ומסתכלת על מה שבפנים.
ונזכרת, או מנסה להזכר
באיך שהוא היה בי,
ועל מה שהוא עשה לי.
אז - אני מרגישה אותו בי,
אבל הוא כבר חלש.
אני כבר שולטת בו.
ובכל רגע שהוא יתחיל להתחזק -
אני מחזירה אותו לקופסה
ונועלת אותה בחזרה.
מקפלת את הדף
ושמה אותו בצד.

וזה מעניין,
איך דף פשוט, קופסה -
שבה יש מילים,
גורמות לי לפחד.
גורמות לי להתקפל.
ואפילו שהקופסה סגורה,
אני תמיד ארגיש אותו,
את אותו דבר שאני מרגישה.
כי לא משנה
לכמה קופסאות אני אכניס אותו,
הוא - תמיד יהיה -
חלק מעצמי,
חלק ממני.
אני.