חשבתי עליה המון. חודשים הפרידו בין הידיעה וההכרה בה לבין
ההחלטה להיפגש איתה. ידעתי שחיי ישתנו מן הרגע הראשון. חברים
רבים ניסו להניא אותי מההחלטה להכניס אותה לחיי. אבל היה אחד
שחשב שאני רק בורח מעצמי, בכך שאני דוחה את האינטראקציה איתה.
אבל הוא היה אחד, יחיד, מיוחד, מהחברים האלה שיש רק אחד מהם.
לא דומים לכלום. משתנים כל הזמן. האדם האחרון שכל שפוי ירצה
להתחשב בדעתו, ולפעמים גם הראשון. משהו בלב אמר לי שהוא צדק,
אבל כוח ההכחשה היה גדול יותר.
טילפנתי אליה ביום ראשון. שוחחנו מספר דקות. שיחה רשמית לצורך
הכרות שטחית. אני מכיר את השיחות האלה היטב. יודע בדיוק מה
לומר, מתי, באיזו אינטונאציה, לומד את הצד השני תוך כדי שיחה.
מה הוא יאהב לשמוע, מה ירשים אותו, מה ידחה אותו, מה ירגש
אותו, מה יגע בו. היא לא נשמעה נרגשת במיוחד, אפילו אדישה
משהו. אפשר להבין אותה, היא מקיימת לא מעט שיחות כאלו.
קבענו להיפגש בסוף השבוע, ביום שישי, בהוד השרון, בביתה. רשמתי
את הכתובת. היא שאלה אם אני יודע איך להגיע, אמרתי שלא אבל אני
אסתדר. אני תמיד שונא לקחת הוראות הגעה וכיוונים בטלפון, זה כל
כך מיותר. הרי תמונה (מפה) שווה יותר מכל הקשקושים בטלפון.
חשבתי לעצמי, אם זה יהפוך למשהו קבוע, זו תהיה טרדה גדולה
לנסוע לשם כל שבוע, ועוד עם הטוסטוס השברירי שלי. זה לא יהיה
קל. נקווה לפחות שהתמורה תהיה מספקת.
מחשבותי לא הירפו ממני כל השבוע. התסריטים נכתבו בראשי אחד אחר
השני. לכולם היה מכנה משותף אחד - גמלתי בלבי וידעתי כי אם
הפגישה ביום שישי תצלח אז השמים הם הגבול.
יש לי נטיה בסיסית להגזים בהערכת ההשלכות של אירוע נתון אך עם
זאת לעתים נדירות אני טועה. חוץ מזה, כל אחד יודע שפגישות מסוג
כזה, אם הן מוצלחות הן יכולות לעצב את הדרך.
היה לי ברור שאני לא אירדם ביום חמישי. התסריטים לא הניחו לי.
תיארתי את עצמי מולה. מחייך, שותק, מתבונן, נפתח, אף פעם לא
היתה לי בעיה להיפתח. לסובבים אותי נדמה לעתים כי נפשי כמו ספר
פתוח, הם אף פעם לא היו מודעים לאיזורים האסורים, הנעולים, אלה
שאינם אפילו חלק מהספר, כמו דפים שנתלשו ונישאו ברוח אל חבלי
התת מודע הרחוק, המנותק, מונחים שם, מחכים לרוח שתישא אותם
חזרה, ממתינים לנפש שתשכיל להתיר את הקידוד האכזרי שאוצר אותם
בפנים.
הוד השרון יפה, יפה. היא גרה בשכונה צפון מערבית רחוקה, סמוכה
ללקט מטעים ופרדסים צבעוניים, משכרים בריחם, מהפנטים בגווניהם.
ניצלתי את ההזדמנות לצלוח את השדות עם האופנוע. הסרתי את
הקסדה, מנצל כל פיסת מידע שנקלטת על ידי חושי. נטיפי מים
אקראיים פגשו את שערותי, תוצאה של ממטרות חרוצות יתר על המידה.
אם יש חירות היא נמצאת בטבע.
השעה התקרבה, תימרנתי את האופנוע לכיוון הרחוב האיזוטרי
שכתובתה הורתה. תחושה מוזרה של חרטה אחזה בי, כאילו אומרת
שהקדמתי, חלון המרחב-זמן הזה לא התאים לפתע. בכניסה לביתה,
קיבל את פני בעליצות יתרה לברדור צחור, שטרח להוציא את ראשו
מבעד לשער הגינה השכנה בכדי לתת לי את ברכתו. כלבים תמיד
משמחים את לבי.
היא אמרה לי מראש לסוב סביב הבית ולהיכנס לחדר אחורי בגינה.
שעיתי להוראותיה בלא רבב, ידעתי שהיא צופה בי מאחר שהבית רצוף
חלונות ותריסים לא מוגפים. הלכתי בהחלטיות במורד השביל החוצה
את גינת ביתה, עובר על פני עצי פרי ששיאם מאחוריהם, עשבי בר
מציצים בכל פינה. ניכר כי מקום זה פרח פעם, אך ימי התהילה שלו
הסתיימו. עם לב מזוין בשכבת רגישות ניתן היה לחוש בעצב הנודף
מקירות הבית. תחושה של ניכור אפפה את המקום, בראיה לאחור
אנטיתזה לחום שמפיצה בעלת הבית. צעד, ועוד צעד, חצי סיבוב, אני
בעורף הגינה, תר אחר החדר האחורי בו קבענו. אני חש כי אינני
לבד שם. אני דופק על הדלת. קול נשי מחוספס, עבה, אף קשוח משהו
מזמין אותי פנימה. נכנסתי.
זאת היא. רחוקה מהמראה שצויר בכל תסריטי הדמיוניים. החדר -
קטן, מרוקן, צנוע, ארון ישן נשען על הקיר השמאלי, זוג ספות
כחולות, פשוטות, מופרדות ע"י שולחן עץ רעוע, מט ליפול, מאכלס
גליל נייר טואלט, קבוצת שרפרפי פלסטיק זולים, שלובים במערום
בצד החדר, מזגן ישן כלוא בין הרצפה לחלון אשר צופה החוצה, מוגף
בוילונות ארגמן דקים המנסים לטשטש את הוכחות העולם החיצון.
זהו. אני יושב - המסע החל. השיחה מונעת בקלילות על ידי, מנדב
אינפורמציה שטחית שתסייע לה להרכיב את הפאזל המורכב של חיי.
השיחה תומרנה במניפולטיביות מקצועית לכיוון הבלתי נמנע -
קשרים, מערכות יחסים, גברים, נשים, מין, צרכים בסיסיים, עצב,
מוות, געגועים, השלמה, הכחשה, הדחקה. הים סער, והושלכתי לעומקו
ללא עכבות, מנסה בהצלחה יתרה לצוף, לתור, לנוע לכיוון המודע,
להיאחז בכל העוגנים כדי לא לצלול, לגלוש בחסות הגלים, להיעלם.
והיא, מולי, נאחזת בכל, אישוניה מתרחבים, קולטניה פתוחים,
גומעים כל הברה, כל מילה, אות, צליל, ריח. ידעתי מיד שהשכול
ספוג בעצמותיה, סולידריות קוסמית שכזו נוצרת יש מאין.
שטף בלתי ניתן לריסון של רסיסי דמעות, פילסו את דרכם בנאמנות
לאורך לחיי, צווארי, נעלמו במורד גופי. לעזאזל, למה זה קורה לי
מיד בפגישה הראשונה? זה טוב? זה רע? מעיד על רגישות, פתיחות,
חולשה, עוצמה? דיברנו על הכל, סוג של מיפוי מאולץ של
הטופוגראפיה של חיי, והיא - אינני יודע דבר וחצי דבר עליה.
חווה, המסע החל. כמעט עירום לגמרי, חשוף, חושש, נזרק לתהום על
מנת לטפס אל האופק העכור, מצפה לה שתוביל, תכוון, אך היא אינה.
נחה על זרועות ענן, מביטה ממרומים, מחייכת, מלווה. הדרך היא
שלי, היא אמרה, אני אצעד בה לבדי, לעתים תהיה היא לצידי.
מוזר, הרגשתי שאת הדרך הזו כבר התחלתי מזמן, רק כעת פני
מכוסות, הולך אני יחף, באיזור מנוכר וזר - אולי אז אמצא את
הדרך.
"השעה שלנו הסתיימה, אנו נמשיך בשבוע הבא, ניר", היא אמרה, "אם
אתה צריך לדבר על כל דבר אל תהסס להתקשר". המסע החל.