היי, אני משה. סתם לא, אני דייויד. דוד בקיצור. גם זה לא.
לא יודע איך להגיד לכם את זה, אבל אני שקרן כפייתי. אני כל
הזמן משקר. טוב, לא כל הזמן. בעצם רוב הזמן אני אומר את האמת,
זה אחרים שלא מבינים אותי. לפעמים אני צוחק וחושבים שאני
רציני.
כמו הפעם ההיא, שאמרתי שאני לא מוכן להוריד את הזבל בבית יותר.
הורדתי אותו, אבל קיבלתי עונש בלי מחשב שבוע. סתם.
או הפעם ההיא, ששיחקתי כאילו נפצעתי בכדורגל. נתנו לי פנדל,
אבל כולם קראו לי בכיין אחר-כך.
לא מבינים אותי, בחיי. אני שולט בעצמי מצוין - מתי שאני רוצה
אני אומר את האמת, ומתי שאני רוצה - אני לא.
הנה תראו - אני אוהב אותך! מכל הלב, יפה שלי! אין דבר נשגב ממך
בעולם כולו, עינייך כמו יהלומים ועורך כמשי. סליחה, אני מכיר
אותך? מי את?
מילים הן אוויר - אתה מוציא אותו, מזיז קצת את הפה, השפתיים,
השיניים והלשון תוך כדי והופה! - יש לך מילים. או רעש. לפעמים
שניהם.
מילים זה מה שאתה קורא. איך אתה יודע מה רציתי לכתוב באמת? הרי
יש לי Del במקלדת ובשנייה זה נעלם. אולי רציתי להתוודות על
רצח? על אהבה? אולי באמת התוודיתי, ומחקתי לפני שפרסמתי? את
האמת, אפילו אני לא יודע. לפעמים המילים פשוט יוצאות לי מהפה,
מהעט, מהלב, ואני לא מספיק לתפוס אותן. לך תתפוס אתה אוויר.
בקושי מרובה אני מצליח לתפוס. אתמול תפסתי אחד. או שאולי לא
תפסתי? סתם לא, אתמול לא תפסתי מרובה, אתמול שיחקנו כדורגל.
סובבתי את הקרסול, אבל לא נתנו לי פאול, כי חשבו שאני בכיין.
גם זה לא נכון.
אתמול הייתי אצל ידידה שלי, שחבל לי שהיא קטנה ממני כל כך. אני
אוהב מישהי אחרת, אבל עדיין, חבל לי.

בוא נתחיל שוב. אני דור. אני אוהב אותך. מי את?