בבוקר אני קמה עם התחושה המתערבלת הזו בבטן, כמו פרפר לכוד,
משתהה במיטה, מקווה לשקוע בעוד כמה רגעים מנחמים של שינה
ובריחה מהמציאות, עייפה מכדי לחשוב על משהו ולרגעים מנסה לבין
מה בכלל קרה, בד"כ באים הריפרופים האלה כשמשהו חשוב צריך
לקרות, כך זה היה כבר מהגן, לפני טיול שנתי או ביום  של
היומולדת. ואז אני נזכרת, בבת אחת זה נפרץ בתוכי וכמעט ועולה
על גדותיו, אני ממהרת, אני צריכה לארגן דברים, אני עוברת לגור
איתך.
אתמול, בשבת בבוקר קמתי מוקדם, את בטח רק נכנסת למיטה כשאני
פיהקתי בהתמתחות שחר מוקדמת ולבשתי את השימלה החגיגית. מאז
שישי בערב נטמנה בי איזו התרגשות די מטומטמת ונעימה. בקבלת שבת
בבית כנסת נכנסתיי בצעדים קולניים, כתמיד, תופסת את כל תשומת
הלב האפשרית, לבושה בגלביה הרקומה וכל זקנות הישוב נועצת בי
מבט מאוכזב, שכך אני מעיזה להכנס למקום המקודש, בבגדים של
ערביה מצויה. החזן היה אורח צעיר, הוא התפלל "קרליבך" את בטח
לא יודעת מה זה, כשאני אבו אלייך היום את תאזרי בסבלנות ואני
אשיר לך את כל הניגונים החדשים שלמדתי, שתדעי גם. עמדתי קרוב
למעקה שמפריד ביננו לבין הגברים, יואל שהפתיע את כולנו בקרחת
מסנוורת הסתובב לראות שהגעתי וחייך אליי, החזרתי לו נשיקה
באוויר והתרכזתי בצלילות של החזן, התמכרתי לרוחניות המשכרת,
לרגעים התלהבתי כל כך שהיה נדמה לי ששמעו אותי יותר מאשר את
החזן, הרשתי לעצמי לומר בקול גם את הקטעים שרק הגברים אומרים,
מצאתי את עצמי רוקדת במקום, נסחפת למקום אחר, בורחת לאי הבודד
שלי, בו אלוקים מקבל אותי על כל החסרונות שבי. אחר כך יואל אמר
שז היה נשמע כאילו אני מחזרתי אחרי מישהו. "מי?" חייכתי.
"הקדוש ברוך הוא, אני חושב, יצאה לך תפילה של מאוהבת". עיקמתי
לו את האצבעות בעדינות, מתעלמת מהמבוכה שלו מול רבני הישוב ולא
העזתי לספר לו במי אני מאוהבת באמת.
וכל השבת שקעתי, כמו  פעם בנעימות הקלה של הדת, אף אחד מהאחים
לא הגיע ואמא שלי הכינה לי הפתעות מסויה לא מתאפקת ומגניבה
הערות על שבת בלי בשר ודגים ומה סבתא היתה חושבת. סיפרתי להם
סיפור חסידי קצר של רב נחמן מברסלב, המצאתי נמשל משלי והם
צחקו, אכלנו עוגה חמה שהספקתי להכין בבוקר. היינו  המשפחה הכי
חמה ומלוכדת שאנחנו מסוגלים להיות. אחר כך במוצאי שבת סיפרת לי
שאמרת לאימא שלך, שהיא חושבת שזה  לגיטימי, שאיך את אוהבת את
החינוך שהיא נותנת לך, קינאתי, ואני עדיין מקנאה. בחודשים
האחרונים אנחנו כועסים אחד על השני, אני ואלוקים, הוא שם לי
גבולות מכאיבים מדי ולא מרשה לי להיות מה שאני, בשבתות בבוקר
אמא מעירה אותי לתפילה ואני מתהפכת לצד השני, כשהם חוזרים אני
אוכלת איתם והאוויר עומד. הפעם זינקתי, לבשתי את השרוואל השחור
ומעל שימלה רחבה קצרה, שיהיה לזקנות על מה לדבר בזמן קריאת
התורה, הלכתי יחפה וכל התפילה חיבקה אותי אימא כאילו במקרה,
כשחזרנו היא הוציאה לו קוצים מהכף רגל ואמרה לאבא שלי בצרפתית
דברים עליי, כי הוא פרץ בצחוק בריא ונישק אותי על המצח, בין
הריחות של ארוחת שבת זרמה רוח קייצית של אופטימיות. וכשעליתי
לחדר לנוח התגנבו המחשבות כמו להקת ציפורים פתאומית, שזה לא
יימך לעוד הרבה זמן, שאני אתגעגע.
כבר נהייה לי מאוחר, שכחתי שאני ממהרת, מילאתי דלק אתמול
והבגדים יצאו מהכביסה. אני אורזת תיק ענק, מחר אולי נבוא לכאן
ביחד, כשההורים שלי יהיו בעבודה, ניקח את המאוורר החדש שלי
ועוד בגדים, בינתיים אני מתרגנת כמו לטיול במזרח שאמרת שאף פעם
לא תבואי איתי אליו, כי אפילו שאני חולמת על הודו את חושבת שזו
נורמה בזויה. אני מתלבטת קצת ובסוף שמה שתי שמלות לשבת ושני
סידורים, אחד לך אם תרצי לבוא איתי, כבר בדקת בשבילי ואמרת שיש
בית כנסת מעורב ממש קרוב לבית ועוד אחד בשכונה ליד ואפילו שאף
גבר לא מפריע לי להתרכז בתפילה אני מודיעה לך שאני לא רוצה
ללכת לרפורמים ואת מסכימה ללוות אותי ברגל כל שבת. ואני קמה
מהמיטה לאט, כי הכל מרגש ומלחיץ ומפחיד מדי וכשאני מדמיינת איך
יהיה לקום כל בוקר לידך  מתגעש בתוכי געגוע מתמשף, כי כבר
ארבעה ימים לא חיבקת אותי בלילה. ואני חושבת כמה אחרתי זה יהיה
עכשיו, כשכבר לא נצטרך לנדוד בין הדירה שלי לשלך, ואני לא רוצה
להתחיל לנחש מה יגידו כולם כשישמעו שנגמר לי החוזה ושאני עוברת
לגור איתך וכמה מהם ירצו להבין סופסוף מי את, ואם אמא תבכה
מולי או שתתאפק קצת.
התיק לא נסגר, אני מביאה אחד גדול יותר ומיד מתחרטת ובמקום
להעביר הכל אני מוציאה דברים, נעליים אני לא צריכה כי יש זמן
עד החורף, וגם מצעים, כי נישן על מיטה אחת, והמעטפה עם כל
המכתבים מיותרת, אולי כשנפרד פעם אראה לך שתזכרי ותילחמי עליי
שוב, אבל בינתיים אנחנו באוטופיה, ואני עוברת לגור איתך.
האופנוע לא מתניע בהתחלה אני מנסה להזכר אם חסר שמן או משהו
אחר ואז הוא נרעד תחת רגליי ואני נזכרת שלא השארתי שום פתק על
השולחן של המיטבח, ושזה מה שצריך לעשות שניה לפני שאני נוסעת,
אחרת הם יחשבו שברחתי. חוזרת הביתה ומגלה שרועדות לו הידיים,
עד שאני מנסה להפסיק אותם הברכיים שלי מצטרפות לרעש אדמה
הפסיכוסומאטי שתוקף אותי, נדמה לי שאני עושה טעות, ואני בטוחה
שאי אפשר אחרת. במקום לכתוב להם כמה משפטים אני קורסת ליד
המקרר.
זה לא רק שאלוהים חושב שזה חטא, זה גם אמא שחושבת שזו סטיה,
וזה יואל שהוא החבר הכי טוב שלי מהגן ואני היחידה שיידעתי
כשהוא חזר בשאלה וחזר בתשובה ושכב עם חברה שלו ובכל זאת אני לא
מעיזה לספר לו. וזו את, שעד עכשיו בחיים לא הלכת לבית כנסת חוץ
מיום כיפור אחד ואחרי עשר דקות מיהרת הביתה לצחוק עם אחותך
ולאכול בייקון. ומה נעשה בשבתות ואם תסכימי להתאפק ולא לראות
יומן בערב שבת ואם תחבקי אותי מאחורה כשאני אדליק נרות, ואם
אלוהים ירשה לי בכלל להדליק ככה נרות. אמרתי פעם ליואל אחרי
שגמרנו  בקבוק וודקה שזה לא שהוא לא קיבל על עצמו עול מצוות
אלא שעול מצוות לא קיבל את עצמו עליו, הוא השתעל והלך לגינה
להקיא ואני חשבתי שאני אפילו לא קרובה להתקבל איפהשהוא. ושנמאס
לי שכל החיים צריכים להיות מאבק אחד ארוך נגד עצמך ועד שאתה
משלים עם עצמך אתה מגלה שאף אחד לא מוכן להשלים איתך. עוד לא
דיברנו מאז יום שישי, חמש דקות לפני הדלקת נרות התקשרתי לומר
לך שבת שלום, את אמרת שבעבר יש הופעה של רונית שחר ושאני אהנה
בשבת ונישקתי אותך דרך הקו. עכשיו לא תוכלי ללכת להופעות כי
בחודשים הראשונים אני אתן לכולם בבית להתרגל ויקח זמן עד שיהיה
לי אומץ וכוח לעמוד מולם וכל שבת אני אצטרך אותך שתחזיקי לי את
היד ותעטפי אותי חזק בקיום שלך שעושה הכל לקל יותר. כשאני
חושבת עלייך נהיה לי קל יותר, בין האברים הרפויים שלי מתחילה
לזרום האופוריה מהמחשבה שלפחות יש לי אותך ושיהיה טוב. אני
מנסה לקום כי כבר קר לי בתחת, ואז שוב, כמו מגדל קלפים בנוי
גרוע אני מתמוטטת לכיוון המקרר וכל כך רוצה הביתה.
כל כך חולמת שיום אחד נוכל להתחתן והאמהות שלנו ילוו אותנו
לחופה, אני רוצה חתונה דתית עם כלייזמרים והכל, כל כך חולמת
שהם יסלחו לי יום אחד שהתעקשתי לעשות להם את זה ולא מצאתי בעל
צדיק ללדת לו ילדים. אני טובעת לריק הצפוף שבין המקרר לארון,
מתחבאת בפנים ונעלמת לי, נעים לנו שם, לי ולדמעות ולצרידות
המתייפחת שנהייתה לי בגרון. המחשבות נזרקות בחלל המוח שלי כמו
אלפי כדורי פינג פונג, דוקרות בדפנות הנפש בעקיצות חדות של
מציאות עכורה כאילו שזו אשמתי בכלל, כאילו גם אני לא חשבתי פעם
שזו סטיה (אם כי סטיה מגרה אני חייבת לציין) עד שגיליתי שגם
אני. ואני מוצאת את עצמי פתאום כמו פעם, בסיני מיד אחרי הצבא
(כמה שנים עברו מאז? נדמה לי שמיליון אבל אולי באמת רק חמש)
איך אחרי שלושה ראשים כבר צללתי לסטלה מפנקת ושמתי ראש כבד
לנוח על הבטן הממכרת שלך, אני זוכרת מעט מאז, את הליטוף המשכר
שלך, אצבעותייך מטיילות על הקצוץ שלי ומדי פעם מבליחות השפתיים
שלך, לוחשות לי משהו באוזן או בודקות שאני עוד נושמת, ושאלת
אותי לפתע מה אני ממלמלת ולא ידעתי את התשובה, כי עד שלא שאלת
לא שמתי לב שאני מתפללת. וגם עכשיו, כמו אז, הנשמה שלי מרחפת
מולי, מחליטה שהגוף המותש שלי לא ראוי לתשומת לב מלאה והיא
מתייחסת קצת לבורא שלה. והם מדברים, כמו תמיד שכשמתחיל להיות
מעניין אני יוצאת מהתמונה.
יוצא לה צליל מתחנן לנשמה שלי, והיא נשמעת חלשה, היא מבקשת
בעדינות שיסלח לה ויראה לה את הדרך הנכונה ויתן לה יד כי כבר
קצת קשה לה להוביל אותי לבד. היא רגילה שהוא לא עונה, אבל היא
שותקת, אולי קיבלה תשובה. כי היא מרימה ראש גאה ועצבני ופורצת
בצעקות של שבר כלי שעוד נותרו בו פיסות אחדות של כבוד עצמי.
שזו זכותה ושהיא מאושרת ושנמאס לה שמפריעים לה לחיות, שהיא
מבקשת כל כך מעט לעצמה ושהיא כבר לא דורשת דבר כמעט רק קצת שקט
ושהיא עשתה כל מה שהיא יכלה ולא, שהיא לא תלך לשום מקום כי אף
אחד, אפילו לא הוא יתערב לה באמונה שלה בו, אז שיסתום רגע. אני
רוצה להגיד לה שאני שונאת שמתבטאים ככה, אבל נדמה לי שאלוהים
פורץ בצחוק. ככה זה נשמע מהזוית שלי הלחוצה בין מקרר לארון
פירות. אני חושבת שהוא עונה לה, כי היא נרגעת ומסדירה את
הנשימה הלהוטה שלה, קודם היא ששה לקרב עכשיו היא רוצה לנוח.
היא מהנהנת ברוגע ומבטיחה לשמור עליי ונשבעת שבאמת היא מאוהבת
כמו שמעולם לא היתה, ושבאמת נמאס לה. וכנראה שהגישה שלו חיובית
מספיק, כי היא חוזרת אליי, מלאה אנרגיות של אורך רוח והשלמה
עצמית.
אולי עכשיו סופסוף אצליח למלט את הגוף שלי לכיוון המקלחת
ואשטוף את הפנים שלי משאריות היאוש שאחז בי חזק כל כך. אני
מתנדנדת כשאני קמה וזה גורם לחיוך עקום וחינני (תאמיני לי
שחינני) להתנוסס מתחת לאף שלי. חיוך דבילי של "זה לא אשמתי,
אני נשבעת!"  ואם כבר כמעט עברתי לגור במנוע של  המקרר אני
בודקת מה יש לו להציע לי ויש המון שאריות משבת, אני שוכחת שאני
ממהרת ושרציתי להגיע לפני שאת חוזרת מהעבודה כדי לסדר לנו את
הבית שהוא שלנו עכשיו. מכניסה צלחת עמוסה למיקרו, כי אין כמו
ארוחה מבושלת בתשע בבוקר. היית צוחקת אם היית רואה אותי טורפת
תפוחי אדמה וקישואים כשעוד בקושי אור יום בחוץ. נהייתה לי
קלילות אוורירית בכל האברים הפנימיים, אני מנחשת שעוד יהיה
טוב, למרות הכל אלוהים הרי מת עליי והוא ישמור עליי גם כשלכל
השאר יקח זמן לעכל. אני אורזת עוד שקית עם אוכל של אמא, כי
הספקתי לשכוח שאני לא אוכלת את האוכל של אמא שלך, ואת הסברת לי
איך הפרדת בין בשרי לחלבי כבר מזמן ובלבד שהכל יהיה מוכן ליום
שאני אחליט שאני מסוגלת לעבור אליי. אז החלטתי ולא עוברת לי
עדיין ההתרגשות הפועמת הזו של היום הראשון של כיתה א'.
האופנוע מתניע מיד הפעם, ואפילו כתבתי להם פתק קטן, שהלכתי
ושזה המספר בדירה החדשה ושכדאי להם להכיר את השותפה החדשה שלי
כי היא מקסימה נורא.