הם חיים בינינו ואנחנו לא שמים לב אליהם. הם דובוני האיכפת לי
שלנו. אנחנו מחבקים אותם לפני שאנו נכנעים למפלצת העייפות
ששובה אותנו בכל ערב מחדש. אנחנו משתמשים בהם כמגן חי שיגן
עלינו מפני אימת כאבי הלב, מפני דרקוני הרוע של המציאות, מפני
עצמנו. אנחנו נותנים להם לפזר עלינו את אבקת הפיות ולרפא אותנו
מפציעות המצוקה שלנו. אנחנו נותנים להם לתת. והם, כמו דובוני
האיכפת לי שהינם, מחייכים ועוד מודים לנו על הכבוד שנתנו להם,
להקריב את עצמם למענינו. הם מטפחים אותנו מרגע היכרותנו,
בשתיקה, ללא רצון לגמול או הכרת תודה. ואנחנו רק בועטים בהם,
זורקים אותם לרצפה כאשר אנחנו מתהפכים בלילה מחמת הסיוט
התורני. אנחנו מחליפים אותם כאשר אנחנו מקבלים דובונים חדשים,
בובות חדשות, משחקים חדשים, חיים חדשים. אנחנו שוכחים אותם,
אבל הם נשארים שם. הם צופים עלינו מרחוק, כמו מלאך מגן. הם
נמצאים שם כדי להחליף את חבל הביטחון שאין לנו.
לפעמים אחרי התבוסות, כאשר ראשנו מושפל למטה בייאוש מבטנו נתקל
בהם. הם שוכבים שם למטה, גופם בלוי וצבעם דהוי. ואז אנחנו
מתכופפים ומרימים אותם אלינו. אנחנו מחבקים אותם חזק חזק, כי
אחרי הכל נחמד לדעת שהם שם. הם מחייכים אלינו בחזרה, שולחים
אלינו  את המבט התמים שלהם וחושבים שהכל היה שווה כדי לקבל עוד
חיבוק.
ואז אנחנו מתחתנים ונוטשים אותם מאחור. הם עוד רצים בניסיון
להדביק אותנו במרוץ הבלתי מסתיים של החיים, אך ללא הואיל. הם
מתעייפים לבסוף ויושבים לנוח, מצפים שעובר אורח מזדמן יעבור
ויעניק להם את ההזדמנות להעניק לו.
אבל אף אחד לא עובר מלבד הזמן, והם נותרים בבדידותם. הם נותרים
ברווקותם הנצחית, שכן אף אחד מאתנו לא מעז להתחתן איתם. הם
טובים מדי, ונותנים מדי, ואכפתיים מדי בשביל יצורים מציאותיים
שכמותנו. הם נותרים בבדידותם ולא מעמידים דורות חדשים של
דובוני איכפת לי קטנים, תמימים, אכפתיים.
והם מתים. והם נכחדים. ואין יותר דובוני איכפת לי.

יום רביעי ח' אב תש"ס