השקט בלבי, היגיעה בעיניי,
הסערה כבר אחריי...
אפשר לשבת ולהרהר בך בנחת
ולתת למחשבות להיות
לכתיבה קולחת בערגות.
זוכר את הבוקר בו טרם נסעת -
חיבקת אותי חזק ולחצת לי היד,
אמרת: "היה לי נהדר, האם תזכור?"
והשבתי: "מרוב שנהדר חושש שבלעדייך אצלול
אל ימים דלוחי אור".
הבטחת כי תשובי במהרה; הפנמתי הגזרה,
נותרתי לבד עם אותו ורד אדום
שנתתי לך בתחילת הפגישה,
והלב חמד לי לצון
ובשל הזיכרונות החל לדפוק.
החדר אומנם ריק ממך,
אך עדיין מתבשם מריחך,
עדיין מתענג על רטט מגעך
ובלבי בוער נר כיסופיי
אשר הצתת, טרם עוזבך, במבטייך.
הזמן חולף, הבושם כבר נמוג
יחד עם ההבטחות שלך לחזור
והד קולך כבר איננו מחריד הדממה,
רק הנר לא יכבה לעולמים
כי גם במסתרים ידלקו געגועי-תמיד.
11/08/05 © |
