אני מעיף מבט רטוב על דיכאון הנוף
חודר לעצם הקיום של כל אנוש ברחוב
לועס את קצב פעימות, את זרם דם בלב,
מבחין וחש את האדישות כלפי אחד אחר

אני הולך ומסתובב בין נשמות קורסות
מבט דמעות - קללת האל,
אומר אמת - רואה הכל.

אבות, אחים ואמהות
הם כולם כאחד -
אין אף בזכות - כולם בחוב
על-פי חשבון הגמר.

הם אדישים למצוקה,
מלאי קינאה וזעם,
שקועים במין בגאווה,
בפחד ממחר.

זונות, כפיות ורווחים -
רק זה מה שקולט
עולם דפוק - אומר אני
בבטחון מלא.

עוברות שנים, חולפות עונות
שעות על השולחן
אני מגדיש לפעימות
של עט על הנייר.

אני מטיל על הדפים
את כובד מחשבה
מרעיד מעל האדישות
אוויר של אמונה.

באמצעות מבט רנטגן
את אנושות שופט
מזמין עלי קללת נוצרות,
קללת דוברי אמת.

אבל לברוח - לא יכול
מזרם הגורל
וגם אני נבלע איתו
מאפריל ועד מאי

אני מביט שוב בכולם
ומגרד בראש
לוגם מנה של ניקוטין
מבחין בצרור אפור

מםפר מוכר- וגם הקול
צרוד ומזייף
אני שונא צביעות וזנות!
"הי, מאמי, מה שלומך?"

קובע זמן, חותם שעה
סוגר את השיחה
ועוד סיגריה מהכיס
נשלפת לדחייה.

מבט דמעות- קללת האל
מבחין ומעיין
ופתאום הסימון נופל
הכל ברור....

תלכו להזדיין...