הוא לקח שקית סוכר נוספת והחל לשחק איתה בידו בעצבנות. במאפרה
כבר שכבו שלוש מחברותיה, מרוקנות ומרופטות אחרי עיסוי
אינטנסיבי בין אצבעותיו העצבניות. בהחלטה רגעית הוא פתח את
השקית ושפך את תכולתה לפיו והמתין. הוא ספר שלוש שניות בין
ההרגשה החולית על לשונו לבין הופעת הטעם המתוק. מתוק מר. הוא
בלע מעט בחוסר רצון.
בחוץ הגשם שטף את הרחוב ואנשים עם מטריות נאבקו ברוח כדי לשמר
את פניהם יבשים. הפנים שלו היו רטובים. עיניו, ירוק כבוי, היו
מרושתות אדום ופעורות אל העולם דרך חלון בית הקפה - אבל הוא לא
ראה דבר. רק חשב עליה, שם בין הטיפות או בביתה החמים או בביתו
של אחר. היא לא פה. לא מגיעה. אולי היתה תאונה או שקרה לה דבר
אחר ונורא ולכן... לא. השולחן היה מלא בפרורי סוכר קטנים
שנמלטו מן השקיות בהן שיחק. המלצרית חגה סביבו שוב ושוב ברמיזה
שעליו להזמין דבר מה - אבל הוא לא הבחין בה. הוא רק ישב שם
וספר... ספר את השניות, את הדקות, את המכוניות שחלפו, את
האנשים שנרטבו... היא לא מגיעה.
"אני אמתין לך כאן תמיד" זכר את עצמו אומר לה. "בכל שנה בתאריך
הזה, אני אמתין לך כאן כדי להראות לך - שאני אוהב אותך ורק
אותך - ואם תרצי אותי, תבואי ותעשי ממני בן אדם מאושר".
אולי מישהו אחר מאושר ממנה היום. אולי היא עצמה בכלל אינה
מאושרת. הוא רצה לעשות אותה מאושרת. אבל במקום זה פתח עוד שקית
סוכר ורוקן לתוך פיו.

אצבעותיה היו משולבות ונחו על השולחן שהיה מלא פרורי סוכר. היא
הביטה בו נוטל שקית לבנה נוספת ומשחק בה בין אצבעותיו וידעה
שאין בו שקט - למרות שלא דיבר.
שיערה השחור נפל על פניה והסתיר עיניים שחורות עוד יותר. היא
ידעה שהוא יודע. יודע וממתין לשמוע את זה מפיה.
המלצר הביא לה כוס לימונדה צוננת ובחוץ הרוח הצליפה באנשים את
הגשם המטונף שלא ניקה דבר.
היא הושיטה יד לקחת שקית סוכר והתחרטה. לשבריר שנייה מבטו כלא
את מבטה והיא הבחינה שלא ישן הרבה לאחרונה. שעיניו היו אדומות
ועייפות ולחות.
היא בלעה גוש גדול של אשמה וניסתה לקחת אוויר לריאותיה ללא
הרבה הצלחה. עצמה עיניים וניסתה לאסוף את עצמה כדי להוציא את
המשפט מפיה. האם כבר היה היום בדירה וגילה שחפציה אינם?
שהותירה אותו ואותה מלאים בחורים שהיו פעם משכנה...?
מגע ידו על ידיה, קריר ועדין, החזיר אותה אל המציאות. ידו
האחרת נשלחה אל לחיה והיא נסוגה ללא מחשבה ומיד התחרטה על זה.
הוא משך בחזרה את שתי ידיו ופכר אותן, יוצר מתנועותיהן מראה
גרוטסקית מעוררת חמלה.
"אני אמתין לך כאן תמיד" שמעה אותו אומר, קולו חנוק, שרוט...
"בכל שנה בתאריך הזה, אני אמתין לך כאן כדי להראות לך - שאני
אוהב אותך ורק אותך - ואם תרצי אותי, תבואי ותעשי ממני בן אדם
מאושר".
היא לא יכלה לשאת זאת יותר. הרגישה איך הדלת מושכת אותה החוצה,
איך הרוח קוראת לה והגשם מצווה "קומי, צאי משם!" היא צייתה.
קמה והפנתה לו את גבה. תוך צעידה מתנדנדת אל הדלת היא שמעה את
קריעתה של שקית נייר קטנה.

הסערה משתוללת בחוץ. יום רע למלצר. או טוב... תלוי אם אתה אוהב
לעבוד קשה או לא. בימים כאלה בית הקפה ריק ואוסף אליו רק
פליטים מן המלחמה הניטשת הזאת בדיכאון החורפי שלא לוקחת
שבויים.
הגבר נכנס ראשון. הוא היה ספוג מים כאילו עבר במכונת שטיפה של
מכוניות ללא הרכב שלו. שיערו היה עיסה מדובללת בצבע דבש ועיניו
דלקו בירוק כמעט מסנוור. הוא הביט סביב על השולחנות הריקים
ובחר את זה שניצב הכי קרוב לחלון המביט אל הרחוב. תצוגה של
מאבק האדם בטבע היא חברה נפלאה לקפה מהביל.
הוא הסיר כפפות שחורות וכרך את אצבעותיו סביב לספל החם לפני
שהגישו לפיו. שפתיו התעוותו בהפתעה. הוא שכח להוסיף סוכר.
בזריזות הוא משך שתי שקיות, הצמיד אותן האחת לשנייה, קרע מהן
את ראשיהן ומזג את תכולתן לספלו תוך כדי בחישה. השולחן התמלא
פרורים לבנים ושקופים שהוא מיהר לנסות לנקות בעזרת כפפותיו.
האישה נכנסה בדיוק אז. מטרייתה ההפוכה סימנה שבילים רטובים על
הרצפה והיא קיללה תוך ניסיונות לא מוצלחים לסגור אותה.
הגבר הסב את ראשו מן הקפה והחלון והביט בה לרגע. מיד אחרי כן
קם, ניגש אליה ונטל בעדינות את המטריה הסוררת מידיה.
בתנועות רגועות והחלטיות הוא קיפל את המטריה וסגר אותה. הוא
עשה את זה בקלות אצילית, ובראש מורכן הגיש את המטריה המקופלת
בחזרה לאישה.
מבטיהם ננעלו. ירוק עז בתוך שחור עמוק וטובעני.
הוא הורה לעבר שולחנו ועיניו שאלו. היא פנתה וצעדה לפניו,
ממתינה שימשוך עבורה את הכיסא כדרכם של אבירים ג'נטלמנים
והתיישבה ללא אומר. מחייכת.
ידיו חזרו לחבוק את ספל הקפה. ידיה הונחו על השולחן לפניה
והורמו בהפתעה מדקירת פרורי סוכר שעוד דבקו בשולחן. הוא חייך
במבוכה והיא צחקה צחוק שהיה מתוק מן הסוכר עצמו וחימם את כל
חלל בית הקפה.
הגבר דיבר. זאת היתה כמעט לחישה אך היא נישאה על פעימות לבו עד
קצה הבר:
"יש כל-כך מעט רגעים מושלמים בחיים", אמר, "זה עבורי רגע
מושלם. לכן - לא משנה מה יקרה מכאן והלאה, אני אמתין לך כאן
תמיד - בכל שנה בתאריך הזה, אני אמתין לך כאן כדי להראות לך -
שאני אוהב אותך ורק אותך - ואם תרצי אותי, תבואי ותעשי ממני בן
אדם מאושר".
צחוקה גווע. רק חיוך קטן עלה על שפתיה. היא נטלה שקית סוכר
קטנה, פתחה אותה - ורוקנה ישירות לתוך פיה.