דני התעורר בבוקר עם חיוך על הפנים. היום הוא הולך לפגוש את
רינה.
את רינה הוא הכיר לפני שבועיים במסיבה של חבר, ושם הם ישבו
לדבר כשעה, ואז עברו ל"עניינים" אחרים. במהלך השבוע שלאחר מכן
הם דיברו, אבל היה להם קשה להפגש, הוא עם העבודה בחברת ההיי טק
שבה עבד, והיא עם הצבא התובעני.
ביום שישי, לפני שבוע, הם נפגשו שוב. שוב מסיבה עם חברים, ושוב
תסריט דומה. בשישי הזה הם תכננו כבר להפגש לבד. טוב לא בדיוק
לבד, בעזריאלי, אבל "לבד בלי חברים".
את היום דני העביר בציפיה. לקראת הערב טלפון זריז מרינה,
נפגשים ב21:00 בצליל בעזריאלי, ליד היציאה מהרכבת.
השעה 20:00, דני יוצא מהבית, מקולח, מגולח ומצוחצח. הוא מגיע
לעזריאלי בעשרה לתשע, והולך לצליל. בתשע ורבע רינה מגיעה,
נשיקה מהירה ויאללה מסתובבים. כאשר הם הגיעו לבית קפה בקומה
למטה הם החליטו לשבת. המלצרית מגיעה ודני מבקש קפה הפוך
בעוד רינה לוקחת שוקולטה.
הם ישבו לדבר, והחליטו להיות חברים. הקשר בניהם החל בלהט רב.
הם בקושי יכלו להוריד את הידיים אחד מהשניה כאשר החליטו לצאת
מהקניון.

רונן שאף אויר לריאותיו. "הא! איזה אויר נהדר! איזה יום
מושלם!" הוא חשב לעצמו. האויר, ערפיח תל אביב, היום מעונן
ואפרורי, אבל רונן לא ראה את כל זה. היום זה היום שבו הוא הולך
להציע נישואים למירי. עם מירי הוא כבר יוצא שנתיים, שניהם בני
26, עובדים באותה חברה, חברת מחשבים קטנה בצפון. מירי עובדת
בשלוחה בתל אביב, וגרה שם, ואילו הוא גר בחצור הגלילית.  מרחק
לא קטן, אבל המרחק הוא לא מה שירחיק אהבה כמו שלהם. הם קבעו
להפגש היום במסעדה קטנה בתל אביב. המקום היה יקר, ולרוב מלא,
אבל רונן הזמין מקום כבר לפני חודש, וכך שהיום ב20:00 הם יכלו
להגיע לשם ולקבל מקום. רונן יצא מהעבודה מוקדם כדי להגיע בזמן,
ועכשיו כבר שבע וחצי, והוא בתל אביב. הפלאפון שלו משמיע את
צלצול dizzy, די מעצבן אבל הוא אהב אותו. על המסך הופיע "מירי
פלאפון". הוא ענה במהירות: "היי מתוקה".
"היי חמוד, תשמע, אני חייבת להשאר בעבודה עד מאוחר, משה מחזיק
אותי כאן כי ביום ראשון יש מצגת למשקיעים." היא אמרה בקול
שקט.
"טוב, מה כבר אפשר לעשות?" הוא ענה בקול מאוכזב "נפגשים במקום
אחר מאוחר יותר?" תקווה קלושה בקולו.
"בטוח! אני אעזוב לפני תשע בטוח. בוא תחכה לי פה למטה."
"טוב אני כבר שם, ביי, אוהב אותך" אמר וניתק.
מצב הרוח המרומם כבר החל לרדת, אבל עדיין שום דבר לא ידכא אותו
היום.
הוא נסע לעזריאלי, וחיכה בקניון, מתחת למשרדים של החברה.
השעה הייתה רבע לתשע כאשר הם נפגשו, והם החליטו ללכת למסעדה
בעזריאלי. לבו של רונן פעם בחוזקה ככל שהארוחה התקרבה לסופה.
הוא הזמין גלידה עם פירות יער. הוא החליט להציע לה בזמן אכילת
הקינוח, כאשר שילוב הטעמים החמוץ והמתוק בשיאו.

השנים עברו לאט על גרגור. גופו של נער בן 19, נפש של ערפד בן
638. בניגוד לאמונה הרווחת ערפדים כן קיימים, אבל לא כמו
בסרטים. ערפד חי כמעט כמו כל אדם, לעיתים עוסק בתורת הנסתר.
הוא יכול "לאכול" אנרגיה מאנשים, בעזרת שימוש באומנות דמוית
רייקי. אבל ההבדל המרכזי בין ערפד לאדם רגיל, הוא שכאשר הערפד
מת, נשמתו מתגלגלת לגוף חדש וממשיכה לחיות. אם וכאשר הערפד
מגלה את זהותו כערפד, מה שקורה לרוב לאחר גיל ההתבגרות, הוא
יכול לנסות ולהזכר בחייו הקודמים.
גרגור על אף גילו הצעיר בגוף זה, זכר כמעט את כל עברו. הוא זכר
שכאשר היה צעיר, כבן 100, אהב נערה, ערפדית אף היא. היא אהבה
אותו, אך מקרה טרגי הפריד בניהם. ריב בין המשפחות, הפרדה,
ולבסוף הם לקחו את חייהם. ועתה, בעזרת פלאי הטכנולוגיה
והאינטרנט הוא הצליח! הוא מצא את אהובתו. וכך הוא טס מארה"ב
לישראל בכדי לפגוש אותה בשנית. שמה ומראיה היו שונים, אך נשמתה
זהה. היא הייתה כבת 40 בחיים אלו, אך זה לא שינה כהוא זה. הם
נועדו אחד לשניה, והם ידעו זאת. הם קבעו להפגש בעזריאלי ביום
שישי. כל הדרך לשם חשב גרגור לעצמו "כמה נפלא יהיה לפגוש אותה
בשנית, לאחר 500 שנים בלעדיה". הוא זכר כל פרט בגופה, כל קול
קטן ותנועה שהיא עשתה, כל פרט. וכך הוא מחכה כאן, עוד מעט קט
היא תגיע גם, ואז אהבתם תתממש.

באותו יום שיש בשנת 2002, ישראל, פיצוץ זיעזע את תל אביב.
פיגוע בעזריאלי, מאות הרוגים. אך כוח האהבה שהיה במקום, מתועל
דרך גרגור ואהובתו, וגעגועיהם בני 500 השנים, לא יכלו לתת לרגע
לעבור.
אותו רגע בו החלו דני ורינה לקום, אותו רגע חמוץ-מתוק בוא החלה
מירי לענות לרונן, אותו רגע בו נפגשו עיניהם של גרגור ואהובתו,
אותו רגע שהמחבל פוצץ את עצמו.
מאז אותו יום, כל מי שהולך במקום בו עמד פעם עזריאלי רואה את
אתר ההנצחה הגדול היותר לטרור. פיצוץ קפוא, תקוע. האש מהפצצה,
הדם של ההרוגים באויר, הזכוכיות הזמן ההתנפצות, כולם עצרו
מלכת, ולא ינועו עוד. לעולם.