אני פוחדת לעוף.
פוחדת לפתוח את החלק ההוא שסגרתי מזמן. את אותו מרתף ישן
שנעלתי לפני שנים. הוא האפל, העמוק, כמו סערה בליל נובמבר קר.
לחלום ולבכות, להיות תלותית, לאבד שליטה, להתנהג כמו ילדה
קטנה, אובססיבית. להרגיש עד הסוף, עד קצות האצבעות, להצטמרר
ממגע, לרתוח ללבה גועשת, להיות מישהי שאני לא מכירה.
לפורר סלעים לאבק, להכאיב, להכאיב לעצמי, לחרוק שיניים, לשפשף
חזק את העיניים, לקלף את העור, פרוסות פרוסות, עד ללשד, עד
להוויה, שלא חיפשתי, שהפסקתי לחפש כי זה כאב.
להזדכך, להיות ראויה למגע.
להיות בנאלית ושפויה, לפחות לרגעים, לשעמם את עצמי, לטרוף את
הקלפים ולתת למישהו אחר שליטה על הקיום והמחשבה.
להיות אכזרית ולהתיך זכרונות, לזרוק חפצים ובגדים ישנים, לכער
את עצמי לכדי שלמות.
לא לחשוב, לא להתלבט, לא לשרוט.
להיות פשוטה, להיות יפה, לחייך כמו שמחייכים בטלויזיה. לאהוב
עצים גבוהים ושדות, להשאיר לו פתח.
לשנוא ולאהוב כמו יין ומים, כמו שמש עם חול, ומילים, שמאבדות
משמעות, וצליל שזורם לי בדם.
לשמוע הכל, לקצוץ רגעים עד דק. להדקר ולדמם רק ממבט.
להרשות לעצמי ליפול. |