"מזל זה הכל בחיים" הוא אמר וסגר את הטרנזיסטור הישן המקרטע,
שהשמיע הרבה רעשים וקצת חדשות, ופנה לעבר הקומקום ששכן לצידו
על השיש. האדים, שהיתמרו מעל, אותתו כמו במדורה אינדיאנית
שהגיע זמן הקפה. קפה חם וטוב עם גרעיני קפאין מרוכזים, חלב
שמוהל את התמיסה החמה ושתי כפיות סוכר, בהריון לא שטוחות,
שמהוות את זריקת המרץ להתחלת היום. הוא חיפש כוס נקיה בתוך כל
הבלאגן, בעצם לא כוס ובטח שלא כוס זכוכית כי זאת מיועדת לתה עם
נענע, אלא מאג כמו בבתי קפה עם כל הקלאסה. "תאמין לי, כל מה
שצריך בחיים זה רק מזל. מספיק להסתכל על הבוס הטיפש שלי וכבר
לא צריך להסביר את המשפט" דיבר לעצמו כשה"פינג" קטע את
מחשבותיו. ריח הקרואסון שהוצא מהמיקרו, התמזג עם ריח הקפה,
שהתחזק ככל שרעשי הנקישות של הכפית בדפנות המאג גברו. "הכל מזל
בחיים. אי אפשר לתכנן כלום. החיים פשוט זורמים ואתה נשטף איתם"
הוא התפלסף עם עצמו " מין מטאפורה של נהר שוצף וקוצף ואתה בתוך
אבוב מנסה לתמרן את עצמך מבלי להיתקל בשיחי התות" הוא המשיך
"או פשוט ביוב שאתה נזרק לתוכו ומנסה לשרוד בתוך כל הסירחון"
הוא סיים את הקפה. טוב, כמעט עד הסוף כי את הבוץ הוא לא אוהב
לשתות וסידר לעצמו את החולצה שתשב טוב במכנסיים. לא יותר מדי
בחוץ כי זה משמין וגם לא יותר מדי בפנים כי אז החולצה תהיה
צמודה ותציק.
שעה קודם לכן הוא קם. לבוש טרנינג מהוה שעוטף אותו, קצת קרוע.
מסוג הטרנינגים המזעזעים שלובשים רק בבית. הוא התהפך במיטה,
מנסה לסחוט שניות אם לא דקות של שינה. השעון המעורר היה כבר
מורגל לחבטות שהוא חוטף על הראש. " עוד שעה" חשב לעצמו " כמה
הייתי מוכן לשלם בעבור שעה נוספת של התפנקות בתוך הפוך" מלמל
לעצמו. "טוב, נתפשר על עשר דקות" אמר וכיוון את השעון המוכה
"אני אתלבש מהר וארוויח את הזמן" ניסה לתחמן. לאחר כל הטרראם
שמסביב בסופו של דבר הוא נאלץ לקום. כרך מסביבו את הפוך, מתח
את ידיו קדימה בניסיון להגיע לנעלי הקיפי מבלי לדרוך על הרצפה
הקרה ברגליים יחפות. "הצלחתי!" החשיב לעצמו את הדבר כהישג,
כשנופף בנעליים בגאווה בלתי מוסברת. בניגוד לצפוי ולשעה הוא לא
מיהר. " שיט, שכחתי להעביר את השעון שעה קדימה. זה לא ייאמן,
איזה אידיוט בלי מזל אני". השעון התחלף לו למרות שעדיין היה
קר. "למה מעבירים את השעה קדימה ואחורה בלי שום התחשבות
בעונות?" שאל רטורית והחל לקלל את עצמו. בזה הוא טוב. מין
התעללות מזוכיסטית בעצמו. "אם כבר מאחרים אז שזה לפחות יהיה
פאשין-לייט" אמר ולקח לעצמו את הזמן. בגדי השינה, שהתעופפו
במסדרון סימנו את דרכו לאמבטיה. הוא התעכב ליד הראי. "הסטייק
אתמול היה ממש מיותר" אמר לעצמו תוך שצבט את הטיירים שהתנקזו
במורד בטנו. ערום ועריה פתח את זרם המים. קילוחי המים הקרים
הזכירו לו ששכח להדליק את הבויילר וזעקותיו הזכירו לכל השכנים
המשותפים שהם צריכים להדליק את הבויילר. "הלוואי שיהיו מים"
הוא התפלל. אין דבר מבאס יותר מלעמוד עירום מתחת למים הקרים,
כשאתה מצפה להתפנק עם שפורפרת המים החמימים. הוא חיכה מספר
דקות ותפילותיו כנראה נענו כי פתאום מים חמים החלו לנבוע מתוך
מעיין הפלסטיק. הזרימה הפתיעה אותו והוא החליטה לנצלה עד תום.
נשכב בתוך האמבטיה לאחר שחימם את כל האיזורים טוב-טוב בשפריצים
חמים וסתם את החור עם האגודל שברגל. המים הציפו את גופו,
כובשים חלק אחר חלק. קצף האמבט נמהל במים והחל לבעבע. הוא נשכב
לאחור, שערותיו ליטפו את אריחי הקרמיקה הקרים והוא הרגיש כמו
באופרת סבון. שריריו המכווצים והתפוסים העידו כי הוא לא מצליח
להירגע ולתת למים לעשות את העבודה. לא יכול היה להמנע מלחשוב
על תירוץ לאיחור ההיסטרי. "למה תמיד לי צריכים לקרות כל הניסים
והנפלאות. קצת מזל, אפילו טיפה, לא יותר." כשמדובר בזמנים אף
פעם אין לו מזל. באמבטיה הוא נזכר באותה הפעם,  שבה כמו קפיץ
קם מהמיטה בשניה שבה השעון צווח רק כדי לגלות כי מדובר ביום
שבת או בגורל שגזר עליו לרוץ אחרי רכבות ואוטובוסים כמו הכלבים
שרצים מתחת לגלגלים ונובחים על כלבי הברזל האימתניים. זמן
החלוק, שהגיע מייד לאחר שאצבעותיו התקמטו והראו מצוקה, סיים את
סיפוריו הנוסטלגיים. הוא השאיר שלוליות מים אחריו על הרצפה,
נסיון לנצח טראומה מאמא שהכריחה אותו לנגב כל פעם אחרי מקלחת
כדי שהרצפה לא תשאר מוצפת ומישהו יחליק וימות טפו-טפו-טפו או
שהמים יחלחלו ויהרסו את כל התשתית המופלאה של הבית והוא
יתמוטט. שבילי המים החליפו את שבילי הבגדים בדרכו להתלבש ליד
המזגן כדי להיפטר מעור הברווז. הוא הדליק את הטרנזיסטור באצבעו
הרטובה. "רק שלא אתחשמל" אמר ושערותיו סמרו כנשוך נחש. מבין כל
הרעשים נשמעה ידיעה על פיגוע, אוטובוס שהתפוצץ, על קו חמש שלו.
"הייתי צריך להיות שם, הייתי צריך להיות, הייתי צריך, הייתי."