[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ניר בנש
/
מלך השניצלים

קראו לה נטע, כך לפחות היה רשום בתעודת זהות. היא לא הרשתה
לאף-אחד לקרוא לה כך, במיוחד לאחר שהחלה לדגמן והופיעה על
שלטי-חוצות. נטלי, כך היא העדיפה שיקראו לה, וגם, רק אם זה
חשוב באמת, כי לא לכל אחד ברחוב, שחושב שהיא גוש בשר, צריך
לענות. אהבה להסתובב בכל המקומות, לקלוט התלחשויות ואנשים
שהפשיטו אותה במבטם. שרמוטה, הם קראו לה. גם זה לא היה רשום
בתעודת זהות, אבל בעיירה קטנה, כשההצלחה מתפזרת בטיפין ולא
תמיד פוגעת בכולם, גם  ההצלחה זונה. כשסיר הלחץ רתח והקיטור
שהשתחרר בישר שהתירסים מוכנים, עברה לתל-אביב. גדולה בעיירה
הקטנה  אך עדיין קטנה בעיר הגדולה, עברה מיד ליד וחיפשה את
ה"וואו" בתוך כל האפור שמסביב. גולה קטנה וצבעונית עם המוני
גולות קטנות וצבעוניות שחיות בתוך קופסת נעליים מסריחה. החלום,
נהג להתנפץ כל בוקר מחדש מול המראה כמו איפור כבד שנמרח על
הפנים. קרני שמש הבוקר, כמו המנורה של השב"כ, מוציאות ממנה את
כל האמת שהיא לא רוצה באמת לדעת. לילה, זאת התשובה. היא הפכה
לחיית לילה וקרעה את העיר בסבב של דיסקוטקים. שם חשוך, והיא
יכולה להתחפש ולהסתתר. כשהחלו ניצוצות השמש לזרוח, מיהרה לסיים
את הלילה במיטה של אותו אחד שמצא חן בעיניה אחרון. גברים היו
כרוכים אחריה כמו קשר בנעליים שכבר התייאשת מלפתוח, והיא ניצלה
אותם, את גופם, את כולם. שיחקה איתם, שיחקה עם עצמה.

שוקי הכיר אותה. הוא קרא את כל מדורי הרכילות בשקיקה, מי בוגדת
עם מי ולמה, ותמיד פגש את נטלי באותו מדור. שוקי בחיים לא פגש
אותה, אך זה לא הפריע לו לבנות להם חיים משותפים. "אבא, תחפש
את הסלוטייפ" קרא תוך כדי חיפוש במגירה "אני לא מוצא, זה לא
במגירה. אולי לך יהיה יותר מזל." המשיך לנסות.  אבא היה באמצע
הקפה של הבוקר. זה אומר הכל. "נו, מה יהיה? אני מבין שאם צריך
שמשהו יקרה, אני אצטרך לעשות אותו בעצמי, בשבילך". ענה אביו.
שוקי התעצבן מהתשובה הפולנית והפך את המגירה על כל תכולתה.
"עכשיו בטוח אני אמצא " צעק לעבר אביו ולא חדל עד שמצא את
מבוקשו. האבא עוד מלמל משהו על כך ששוקי צריך להתבגר ומה בכלל
הוא יעשה כשהוא, האבא ימות. בחיל וברעדה פתח מחברת שורות ישנה,
חיפש עמוד ריק ופנה לעיתון לגזור ממנו את תמונתה החדשה של נטלי
ולהדביקה בעמוד חדש לצד תמונות שלה בפוזות ישנות.

שוקי הוא בעל אטליז  או יותר נכון אבא שלו הוא בעל האטליז, אך
הוא יקבל אותו בעתיד, כך אבא הבטיח. "מי עכשיו מפריע לי?" צרח
שוקי כשצלצול הפלאפון הפריע לו באמצע מלאכתו. "שוקי?" נשמע קול
מוכר "אתה מגיע מחר לפיקניק? כל החברים יהיו. נצא מוקדם לכבוש
שטח עם ספסלים ביערות הכרמל לפני שכל העם מגיע, נתקע את המנגל
ונכריז על ניצחון. מה אתה אומר?" ."אני צריך לבדוק עם אבא שלי,
אולי הוא צריך אותי בחנות" ענה שוקי בביישנות. "תשמע, אנחנו
סומכים עליך בעניין של הבשר, אתה האחראי על המנגל". ענה הקול
בפסקנות. "טוב, נראה כבר" סיים שוקי את השיחה וחזר לעיסוקיו.
"תמיד הקטע עם הבשר. רק בגלל זה מזמינים אותי ותמיד זה
פיקניקים" חשב לעצמו. עוד בביה"ס כולם הכירו אותו כמלך
השניצלים כי תמיד הסנדוויץ' שלו הסריח מבשר שהיה תקוע בין שתי
פרוסות לחם שחור עבות אבל עד מהרה הכיר את היתרונות ממעמדו
המוזר.

מספר שעות מאוחר יותר, בקצה המרוחק של העיר נשמעו בומים
במקצבים אחידים. זו הייתה מסיבת פתיחה של ה"מדיום".  "המועדון
שהכי לארג' איתך" כך טענו בהזמנות שהבטיחו שתייה חינם כל הערב.
בשביל נטלי כל ההבטחות לא משנות. בשבילה תמיד הכל יהיה בחינם
ודרך כניסת ה-V.I.P כמובן. "היי" אמרה לכולם והחליפה חיוכים
ונשיקות עם כל המכרים. "כדור מתחת ללשון ואת תהיי כמו חדשה"
איבחן אותה ד"ר פאן שהחליק לה כדור ורוד בתוספת בירה ישר לפה.
היא המשיכה להשתולל כאילו אין מחר. המוסיקה הרועשת, שלל האורות
והמעריצים סחררו אותה. רק העשן הסמיך שכנע אותה לצאת ללגום
אויר צח. "אוויר של לילה, כזה שמקרר את הריאות מבפנים" חשבה
לעצמה והחלה לטייל  כשהיא עדיין בהשפעת חומרים שהחוק לא אהב
במיוחד. "נמאס לי!" כך סיפרה לכולם שלא הבינו איך הילדה הכי
יפה בגן יכולה להיות עצובה. אמרו להם שזה סתם קפריזות, אך הם
הבינו שאלו קריזות מבחינת אני יפה אז מותר לי. היא פסעה לעבר
הגשר, הרוח הקרירה ייבשה דמעותיה ונטלי החליטה שהיא עושה את
זה. בצהרים סיפרה לכולם שהיא עומדת לקפוץ באנג'י , אך שכחה
כנראה להגיד להם שמדובר בלי החבל. נעמדה על הגשר ובהתה
בפירזולים המסולסלים של הגדר. פוקוס עיניה נע בין גדר הגשר
ובין התהום הפרושה מתחת, מה שהוסיף לתחושת הערפול והעופפות שבה
שהתה. עוד צעד אחד ודי, כמו בטיולים שמצלמים אותך על צוק
ואומרים להתרחק טיפ-טיפה אחורה ואתה מתחיל לחשוב אם זה שווה את
הצילום, שעם כל הכבוד לו, לא יופיע בנשיונל הג'יאוגרפיק הבא.
עוד צעד אחד ודי אבל היא החליטה שלא. ליבה נתמלא פחד והיא צעדה
לאחור בבהלה ממה שכמעט קרה ונתקלה בפגוש שנע לעברה במהירות של
מאה קמ"ש.

"מסכנה" אמר הלקוח עם הכובע והצביע על העיתון שהיה פרוש על
דלפק העץ הדהוי. "מסכנה" חזר בקול והוסיף "ילדי השמנת האלה,
הכל יש להם אבל הם עדיין לא מרוצים". "כן" הסכים איתו שוקי
בקול ענות חלושה. עולם הזוהר, שנפתח לעיניו, נסגר כעת בטריקת
דלת חזקה. ידיו עבדו במרץ כדי לעטוף את השניצלים במהירות כדי
להיפטר מהזקן הטרחן. לאחר מכן פנה לעבר עמדת השטיפה וטיהר את
ידיו מכל חתיכות הבשר שנותרו. הוא נכנס למקרר הענק, כשהקור
המקפיא חודר לעצמותיו ומצנן את רוחו. "קחי מתוקה, תלבשי שלא
יהיה לך קר" הוא פרש מעיל פרווה על גופתה התלויה על האנקול,
המסתובב בין ערימות השניצלים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חשבתם פעם, איך
הגיע השלט של
"נא לא לדרוך על
הדשא" לאמצע
הדשא?
או למה כשאומרים
ריק, והולכים
אחורה, לא
שומעים קיר?

-תהיות של
קווקזים, אבל
קווקזים משוודיה
התיכונה בלבד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/01 13:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר בנש

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה