אני מסתכלת במראה, כבר לא כל כך מזהה אותי. מביטה בי מישהי
שהיא לא אני - עיניה עייפות ומזוגגות, צבעה בהיר וחיוור היא
נטולת שמחה והיא בוהה בי בבעתה, כאילו זה עתה התעוררה מחלום -
איננה מוכנה לקבל את המציאות שנגזרת עליה!
זאת אני? אני שומעת מישהי בי מתעניינת ואני מתחילה שוב לדבר עם
עצמי וכל הקולות שבי מתערבבים ועושים לי כאב ראש ואני מבחינה
בשקיות הנפוחות שמתחת לעיניי שהיו פעם יפות ומתעצבת...
הכל בגללו, אני חוזרת ואומרת ונשכחת ממני העובדה שהיד האוחזת
בחוטים השולטים על הבובה שהיא אני זו היד שלי! לא הוא ולא
הוריי ולא אף אדם אחר שהצלחתי אני בעוונותיי להאשים בטעויות
שעשיתי בשקרים ששיקרתי באהבות שאהבתי בנפילות שנפלתי בדיכאונות
שהכריעו אותי בשדים שמתרוצצים בראשי בדימיון המדהים שיש לי
ושעושה בי שמות, זאת אני - אני ולא אחרת שמביטה מן הראי שזונחת
את עצמי שנפלה ושוב איננה יודעת איך לקום.
אורית. חשבתי לי על נקודת המוצא האחרונה, קבעתי פגישה ונסעתי
אוטומטית לרעננה.
מצאתי את עצמי מתנדנדת. ואני כבר גדולה ומסרבת בתוקף להסכים
לגילי המתבגר ומתקדם לו משנה לשנה. אני מתנדנדת ומרגישה את
הרוח ויודעת שאני חיה.
הוצאתי פנקס קטן ורשמתי - "איך? איך זה שנדנדה יכולה להכיל
אותי ואת נפשי ואתה... אתה לא???"
דמעה חוצפנית חוצה את לחיי ואני עולה לקומה הראשונה בבניין,
לאורית - שתושיע אותי מהמקום הרדוד והחשוך הזה כי אני יודעת
שאני על הקצה.
אני נוקשת בשקט על דלת הפלדלת, לא רוצה להפריע לאף אחד - מבקשת
להיעלם גם בפעולות הפשוטות. יישותי מטרידה אותי ומוטב היה אילו
לא היתה - אני חושבת לעצמי ומוסיפה לה את נפשי הרכה המבקשת גם
היא להתפוגג... אולי שיקפיאו אותי לקצת זמן ויחזירו כשיהיה
שלום וטוב ואושר וכשהוא ירצה אותי ויהיה לבד ועצוב בלעדיי.
אולי... אני מרגישה דמעות ומוחה אותן בעזרת זרועי החשופה. קיץ.
אני חושבת שזה הקיץ השני הכי עצוב שהיה לי בחיים. הקיץ הקודם
היה אביבי בהשוואה לקיץ החורפי הזה.
אורית פותחת לי את הדלת, חיוך אימהי מרוח על פניה ואני רוצה
שתחבק אותי - אבל היא לא יכולה. היא פסיכולוגית, לא אמא. אני
מטופלת, לא בת.
"את רוצה לשתות?" היא שואלת באדיבות ואני מהנהנת לחיוב.
"אחד סוכר" אני מזכירה לה. אין בי חיוך אחד להציע. אני ניגשת
לחדר הפינתי שבדירה הגדולה הזו שבה עובדות עוד 2 פסיכולוגיות
שעושות המון כסף מלהקשיב ולכוון ולעזור לאדם להגיע אל האני שלו
ואל הדרך שלו ואל יכולות ההתמודדות שבו כשהוא קצת מאבד את
המודעות שמספיק הוא כדי לקום בעצמו.
החדר של אורית תמיד מאוד מזמין. יש שם 2 כורסאות בדיוק אותו
הדבר - זה מוצא חן בעיניי כי יש משהו בשוויון הזה שמשרה עליי
נינוחות, יש שטיח קטן ותמונות יפות ובדיוק מול הכסא שבו אני
יושבת יש אריג שעליו רקומות דמויות של פילים וכל מיני פרחים
ואני תמיד בוהה בו, מנסה דרכו להבין משהו. ואני ממתינה לאורית
ולקפה.
היא נכנסת וסוגרת את הדלת עם רגלה כי שתי ידיה תפוסות בספלי
קפה שגם הם תואמים רק בצבע שונה - אני שותה את הקפה שבספל
הצהוב והיא את מה שיש בספל הבורדו. פעם שמעתי שצהוב זה צבע
שמסמל שנאה ולא הבנתי את זה כי צהוב זה אור בשבילי. ועכשיו הכל
חשוך ורק הספל הזה מאיר משהו...
"מה שלומך?" היא שואלת ותשובתי כה צפויה לה.
"רע לי." אני אומרת והדמעות ממלאות את תפקידן ומתחילות לזרום
על פניי, שוטפות אותי " אני לא רוצה לחיות..." אני שומעת שוב
את מי שזו לא תהיה בתוכי אומרת בשמי ואני נרגזת "אני...
אני..." אני מגמגמת.
"למה את אומרת את זה?" אורית מתעניינת או שלא - אני עדיין לא
הצלחתי להבין אם אכפת לה או אם ההתעניינות היא תוצאה ישירה של
הכסף שאני משלמת עבורה.
"התאהבתי במה שאי אפשר. שוב" מי שנמצאת בתוכי שקועה במעמקי
הדיכאון מדברת בשמי ומבטלת את אוהבת החיים שבי - זו שיש בה
שמחה וחיות. ופתאום מבלי שאני אשים לב אני מבינה שהפה שלי פלט
משהו כמו "אני חושבת שהפעם אני צריכה תרופות..." כי אורית
מביטה בי חצי בהבנה חצי ברחמים ושואלת " למה? את חושבת שלא
תוכלי להתגבר על זה בעצמך?"
פעם, כשהגעתי לאורית והייתי שקועה בדיכאון קשה מאוד, כאילו
קברו אותי חיה בבור עמוק עמוק ושמו עליי חול והחשיכו לי את
החיים ולא די בכך אין בי הכח לנסות להציל את עצמי, אין בי כח
להלחם על חיי עם מעט האוויר שעוד ברשותי - אבל אז, כמה שהייתי
חלשה ונטולת חיים, האמנתי שאני לא זקוקה לכימיקלים כדי לקום,
האמנתי שיבוא יום ואני אמצא את הכח האבוד שלי - עכשיו כבר לא
נותרה בי ולו טיפת אנרגיה עבור עצמי והרגשתי שאם מישהו לא ירים
אותי אני נופלת לתהום שאין בה תחתית ותהום שאין לה תחתית זו
קרוב לוודאי גם תהום שאין שום דרך לחזור ממנה.
"אין עצמי. אין לי כח. אין לי כח. איפה אפשר לקנות כח???"
הבכי השתלט עליי, גופי רעד והבטתי בפניה של הפסיכולוגית שלי
שגילו לי שאני נראית נורא. שאני נמצאת במקום רע, אולי אפילו רע
מאוד. דאגה אמיתית - זה מה שראיתי שם וזה בדיוק מה שהבהיל
אותי!
אחרי שקצת הרבה בכיתי הצלחנו קצת לדבר על מה שקורה, על האיש
שאני אוהבת ולא אוהב אותי, על כמה שהייתי בטוחה שאני לא טועה
וטעיתי לי את הטעות הכי הכי מרה, על איך שנסחפתי אל סערת הנפש
הגדולה של חיי, ואני מביטה באורית ואומרת לה במודעות שאין בה
תבונה רק הבנה כי היא לא מחוברת לרגש "אני יודעת שהוא אוהב
אותה." ידעתי שהוא אוהב אותה אבל חשבתי שיש לי מקום לא פחות
חשוב משלה. ואז גם דיברנו על אבא. אבא שהוא האחראי הסמוי לכל
בעיות האהבה שלי (והנה איך שבהיסח הדעת אני מאשימה אותו שוב
כאילו הוא עשה לי משהו בכוונה...). אבא - שלא היה לי כשהייתי
כה זקוקה לו, שחיכיתי לו בלילות וציירתי לו ציורים וניסיתי
להראות לו אותם בטלפון כי לא הבנתי שהוא לא יכול לראות "אבא
שלי הוא הכי בעולם ואבא שלי הוא הטוב מכולם כי רק בגללי הוא
האבא שלי כי הבטיח הוא לי שהוא רק שלי" והיום אחרי ששנים
האמנתי שכתבו את השיר הזה בשבילי - היום הוא לא רק שלי, הוא גם
אבא של בר ואור והוא אוהב אותם אולי קצת יותר משהוא אי פעם
יוכל לאהוב את פרי אהבתו הגדולה שהביאה לו אכזבה ענקית ומפח
נפש נורא - אני האשמה, תמיד הייתי תמיד אהיה. לא בעיניו -
בעיני עצמי וזה נורא לי. אז דיברנו גם עליו וגם על אמא שלא
מיטיבה לראותי וגם על כולם שנעשיתי כל כך שקופה עבורם.
"אני אוויר" אני אומרת לאורית ולרגע לא נעלמות הטיפות המלוחות
שנושרות דרך זוויות עיניי ואפי היישר אל צווארי ומקימות להן
מעיין קטנטן.
עצב טהור השתלט עליי והוא לא מניח לי ולדעתי ולמוחי ונפשי.
עצבות. עד אין קץ...
והיו שתי ברירות - מוות וחיים נטולי חיים עם מעט תקווה לחיוך.

לא ידעתי איך ולמה ומי - רק הייתי בטוחה שהחיים צריכים אותי
יותר מאלוהים או האדמה, אז נשארתי.