פרומו טס בחזרה לפיצריה ומצא את המקום שוקק לקוחות - כל
השולחנות היו מלאים ואנשים אכלו על המדרגות. מה שהיה מטריד, כי
לא היו בפיצריה מדרגות.
פרומו ניגש אל הדלפק ופתח את פיו בכדי לשאול את המוכרת האם היא
יודעת מה משמעות החיים, אך היא הקדימה אותו ואמרה "פרומו, היה
כאן איזה אחד מוזר שהשאיר לך הודעה."
- "מה ההודעה, מוכרת פיצה?"
- "לא, אתה לא מבין", היא אמרה, "ולפני שאני ממשיכה יש משהו
חשוב יותר. אולי זה שכותב את הסיפור שכח לכתוב את זה, אבל
קוראים לי ליאת."
- "אוקיי, ליאת-מוכרת פיצה. מה ההודעה?"
ליאת התכופפה אל מתחת לדלפק והוציאה חתיכת נייר. "שנייה, הוא
מסר הוראות מדויקות בקשר לזה. חכה רגע."
היא ניקתה את גרונה ואמרה בקול צפצפני "זה מה שמגיע לך, פרומו!
מוהאהאהאהא!"
פרומו הסתכל עליה בסקרנות, ולאחר כדקה בה שניהם לא אמרו כולם,
שאל, "זה הכל?"
- "שיט, שכחתי. הייתי אמורה גם לקרוע את הדף, שנייה." היא קרעה
את הדף לחצי, ואז את החצי לחצי ואז את החצי לחצי והגישה לפרומו
פיסת נייר קטנה.
- "הוא ביקש שתקנח את האף עם זה ותניח אותו בשירותים הציבוריים
של חנות הבגדים שלידנו. כך הוא ידע שקיבלת את ההודעה."
פרומו הזדעזע מהברוטליות של המסר, קפץ אל מאחורי הדלפק והשתטח
על הרצפה. כשראה שליאת פשוט בוהה בו ומרימה גבה, תפס את קרסולה
והפיל אותה לידו.
- "את לא מבינה מה קורה כאן?" שאל בתדהמה, "אנחנו מתעסקים כאן
עם בנאדם מאוד מסוכן. אויב לאנושות, נזק לחברה! אנחנו חייבים
לברוח!"
הוא נעמד עמידה שפופה והלך על קצות אצבעותיו אל מחוץ לפיצריה.
בחצי הדרך, קלט שליאת קמה והמשיכה בעבודתה הרגילה.
- "ליאת!" הוא לחש בקולניות, "ליאת! בואי לכאן!"
- "אני לא יכולה", אמרה, "המשמרת שלי נגמרת בעוד חצי שעה, אחר
כך אני אבוא לשחק איתך."
- "אה", אמר פרומו והתרומם, "אם זה ככה, אז אני רוצה שני
משולשים עם זיתים ואקסטרה צ'יז - יש לי חצי שעה לשרוף."

לאחר כחצי שעה בה פרומו הבין מה נחוץ על מנת להשיג שלום עולמי
והחליט שהוא לא מבזבז 300 שקל על צינור ממש ארוך אז כדאי לוותר
על הרעיון ולהזמין עוד כוס שוקו, ליאת סיימה את המשמרת שלה
וניגשה אליו.
- "נו, מה עושים?"
פרומו קם, העיף את הצלחת שלו על ילד תמים בן 4 שכבר לא יזכה
להיות בדיסנילנד, הפנה את ראשו אל השמים כבעל חזון ואמר,
"חשבתי על זה, ואני יודע בדיוק מה עלינו לעשות!"
- "אתה רוצה להגיד לי שכל מה שעשית בחצי שעה האחרונה היה לחשוב
מה לעשות עכשיו?"
- "לא", פרומו הניף את ידו בביטול ומר, "חשבתי על זה ברווח
שהיה בין שסיימת את המשמרת ועד שקמתי. בחצי שעה האחרונה הייתי
עסוק בעניינים פחות דחופים שדרשו את תשומת לבי. ועכשיו, נלך,
אנחנו לא רוצים לפספס אותו."
- "את מי?"
- "את האיש לבוש השחורים שסיפרת לי עליו! אנחנו חייבים לתפוס
אותו ולסחוט ממנו ראיות!"
ליאת גלגלה עיניה ושאלה, "ראיות למה? אתה הולך לתבוע אותו?"
- "לא, אל תהיי מטופשת. אני צריך ראיות שיש מישהו ששם לב אליי
ביקום הקר והאכזר שאנחנו נמצאים בו! אני הולך לבקש ממנו שיספר
לי למה הוא שלח לי את ההודעה הזאת, ושיחתום בבקשה על הצהרה שבה
הוא... טוב, מצהיר... שהוא, שהוא, שהוא... שם לב אליי!"
ליאת התקרבה אל פרומו ושמה את ידה על כתפו. "אל תדאג", היא
אמרה, "הכל הולך להיות בסדר... אני מקווה."
- "מקווה? מה זאת אומרת מקווה?"