יום חמישי י"ט סיון תש"ס

בשיעור הנהיגה השמיני שלי כמעט דרסתי זקנה. אני לא חושבת
שהייתי מוכנה לזה מבחינה נפשית, אני לא חושבת שהיה לי זמן
לקלוט, אבל אני משערת שאין לי את מי להאשים אלא את עצמי. מורה
הנהיגה שלי תמיד מזהיר אותי "להסתכל קדימה", אבל מי בכלל מקשיב
לו?
אני ראיתי אותה. התחלתי כבר להאט, ידי נשלחה מתוך אינסטינקט
להורדת ההילוך אבל המורה שלי נעץ בי מבט רצחני דרך המראה
וסינן: "מה בדיוק את עושה"?.
היה לו מבט אפל, קודר, מפחיד כזה. הורגלתי במבטים מפחידים עוד
משחר נעוריי, ולמעשה כבר הייתי מוסמכת להעניק מבטים מאיימים
בעצמי (שמפחידים מקסימום את הילד הקטן של השכנה, וגם עליו זה
לא תמיד פועל - אבל מי מתייחס לפרטים שוליים שכאלו?), אך היה
משהו מיוחד במבטים שלו....משהו שלא יכולתי להתנגד לו. תמיד
הייתי משפילה את מבטי בצייתנות ועוד ממלמלת סליחה, למרות שבדרך
כלל אפילו לא ידעתי על מה. גם הפעם גמגמתי כמו נערה מוגבלת
בשכלה (האם נערה כזו בכלל לוקחת שיעורי נהיגה?) "אבל...אבל, מה
עשיתי?".
"מה עשית?! מה עשית!?!?!" קולו המתכתי של המורה שלי הצטלצל
באוזניי כמו מתכת המשוייפת כנגד נייר זכוכית. "את לא יודעת מה
עשית? או מה עמדת לעשות?".
"אני...אני..." בלעתי את רוקי, מרגישה כאילו ביצעתי פשע חמור
כנגד האנושות, "אני רק עמדתי להאט ולהניח לזקנה לעבור את
הכביש!".
"בדיוק!". המורה שיסע אותי, אבל לי לא היה אכפת. שמחתי שהוא
לקח פיקוד והציל אותי מהגמגומים הרפים של עצמי. "מה היה הכלל
הראשון שלימדתי אותך?"
"לא לתת זכות קדימה?" ניסיתי את מזלי, למרות שלא בורכתי
בזיכרון משובח.
"לא!" נבח המורה "לפני זה".
"תמיד להיכנס לצומת חסומה? לגנוב את מקום החנייה של מי שמנסה
לחנות לפני? לעקוף כשרק אפשר?" בליל של חוקים ועקרונות התערבב
במוחי, אך ככל שניסיתי בכל זאת לא הצלחתי להיזכר בסדר הופעתם.
האם זה היה כל כך עקרוני מה היה החוק הראשון?
"לא, לא, לא!" פסל המורה שלי את כל התשובות. "החוק הראשון היה
לעולם, אבל לעולם אל תאטי לקראת מעבר חצייה, לעולם אל תתני
זכות קדימה להולכי רגל! אני לא מאמין ששכחת את החוק הבסיסי
הזה!"
התכווצתי במקומי. לא העזתי לומר מילה. מה כבר יכולתי לומר?
העדפתי להתרכז בכביש, הדבר מנע ממני את הצורך להביט בעיניו
המאיימות של מורה הנהיגה.
"סליחה" מלמלתי כרגיל, מקווה שהמורה ידחיק גם את הכישלון הזה.
המורה התרווח במקומו ונאנח, כנראה תוהה מה קרה לצעירים של
היום, למה הם לא יכולים לדרוס בפשטות ללא כל בעיות מיוחדות,
למה הם עושים מכל דבר סיפור.
בשיעור הבא כבר לא עצרתי לילד הנחמד ששלח לעברי מבט מתחנן מבעד
לשמשה הקדמית של המכונית. הוא היה בטוח שאעצור. למעשה הוא כבר
התחיל לחצות את הכביש, אחת מרגליו הזעירות הייתה מונחת על
הכביש. אני היססתי, רגלי כמעט נשלחה לעבר הבלם, אבל המורה שלי
לחץ על הגז במקומי. הרגל של הילד התעופפה באוויר ונחתה אי שם
בהמשך הרחוב. אנחנו לא נשארנו לראות אותה. המכונית כבר דהרה
הלאה במורד הכביש, אך זעקתו של הילד עדיין הדהדה במוחי. אולי
רק דמיינתי אותה.
"אם זה היה טסט" פנה אלי המורה שלי "כבר היית נכשלת!". הוא שלח
אלי מבט מאוכזב שכזה, ואני (שוב) השפלתי את ראשי. לא משנה כמה
הטפתי לעצמי שזה לא טוב להשפיל את הראש, בייחוד לא באמצע שיעור
נהיגה (קצת קשה לראות את הכביש בראש מושפל) - עדיין נטיתי
לעשות זאת אפילו מבלי משים.
נראה לי שזה היה הרגע שבו הפעלתי את בלם היד על הרגשות שלי.
בפעם הבאה שעברתי ליד מעבר חצייה אפילו לא מצמצתי. העברתי
להילוך שלישי ושמתי גז.
אני עברתי בטסט ראשון. הבוחן התרשם מאד מהיכולת שלי לדפוק את
הכנף של האוטו בחניה בשילוב יציאה בלתי בטיחותית לחלוטין אל
הנתיב הנגדי. אני מחזיקה את הרשיון בכיס המעיל שלי, קרוב קרוב
ללב, כאילו הוא מגן פלדה שיכול להגן עלי מפני ההיסוסים שמציפים
אותי מדי פעם בפעם. אני לא מספרת את זה לאף אחד אבל לפעמים
כשאני דורסת עוד מישהו אני מרגישה מוזר. תמיד בהתחלה יש את
פעימות הלב המוגברות, הלב מתחיל להאיץ את הקצב והבטן מתהפכת,
זה מין "טריפ" בלתי מוסבר בעליל, אבל באותו שבריר שניה שבו
הרכב עולה על עוד מישהו, רומס את הרגל של ילד נוסף אני מרגישה
שאני מדרדרת שוב למטה. המורה שלי בטח היה טוען שיש לי בעיה
בזינוק בעלייה.