מאז סוף יולי עוברות לי המחשבות האלה בראש. מאז אותו זמן שבו
התחלתי לעבוד בקרוסלה של גן שמואל.
לעבוד... מעולם לא נמתחו גבולות המושג הזה עד כדי כך.
העבודה המאתגרת הזו של הפעלת קרוסלה, דורשת מהמפעיל את הדרישה
הפשוטה - משמרת של שש שעות שבה כל מה שעליו לעשות הוא ללחוץ על
כפתור שמתחיל ומפסיק את פעולתה של אותה סחרחרה.
וכך קרה שמאז סוף יולי, אם ירצה הגורל ותעברו באזור המסחרי
שליד קיבוץ גן שמואל, ממש ליד סניף מקדונלד'ס, תמצאו את עבדכם
הנאמן, בדרך כלל בין 16:00 ל-22:00, מפעיל את הקרוסלה.
למעשה העבודה הזו דורשת מהמפעיל את הדרישה הייחודית - שתהיה לו
אצבע אחת באחת מהידיים שבה יוכל להשתמש כדי ללחוץ על אותו
כפתור. אין מה לומר, למרות שרוב בני האדם מכילים עשר כאלה, אני
בהחלט מרגיש שנועדתי לעבודה הזו.
אם אכן רצה הגורל ועברתם באותו מקום, בוודאי תראו רוב הזמן
בחור ממושקף עם שיער ארוך שקורא איזה ספר - פעם זה דוסטויבסקי,
פעם זה סראמגו, פעם זה מק'י, אבל תמיד זה איזה ספר.
עם היותה של העבודה הזו קלה ולא דורשת כמעט תשומת לב, היא גם
מאוד נוחה מבחינת שעות - מכיוון שרוב המשמרות נקבעות בפורום
המאוד גמיש שלי ושל אחי הקטן, צור - שגם הוא נמצא כשיר למלא את
התפקיד המאתגר.
וכך זה שמצאתי לי עבודה שגם לא דורשת ממני השקעה וגם מאפשרת לי
לתת לדמיון שלי לנדוד.
למרות כל הדברים הנפלאים שהזכרתי (ואם נתעלם לשניה מהעובדה
שכעבודה זו עבודה ממש משעממת וחסרת משמעות), יש כמה חסרונות
לעבודה הזו - למשל העובדה המצערת שהיא כוללת התעסקות עם ילדים,
או יותר נכון עם באי כוחם ומממניהם שנקראים לרוב - הוריהם.
שלא תבינו לא נכון, אין לי שום דבר אישי נגד הורים או ילדים,
רק מה, הם יכולים להיות לפעמים בלתי נסבלים.
תארו לכם מה הדבר הנשאל ביותר על ידי הורים, מעבר למחיר ולזמן
שהוא קונה (10 ש"ח לשלוש דקות. מה עשר שקל?! זה יקר! מה שלוש
דקות? זה ממש קצת!)? הצלחתם לנחש?
ובכן השאלה הכי נשאלת היא - מאיפה הביאו את זה לפה? כשהכוונה
היא כמובן לסחרחרה היקרה שלי.
אני תוהה מה מניע שאלה כזו לצוץ במוחו של הצרכן הכפוי -
האם מדמיין לעצמו ההורה כמה כסף יוכל לחסוך אם יתקשר למפעל
שייצר את המתקן ויזמין אותו לביתו? אני יכול לדמיין את השליח
שייאלץ להביא את החבילה הזו לבית הלקוח.
האם הידיעה כי המתקן יוצר בארץ כזו או אחרת מרגיעה את נפשו
הלאומית של אותו הורה, משל אומר לעצמו "מזל שלא ייצרו אותה
בצרפת! אני שונא צרפתים!" או "אם זה מגרמניה אנחנו לא עולים!"
אולי הנפש האומנותית העדינה של ילדיו של אותו הורה יכולה לסבול
רק מעשי אומנות מידיו של אומן ספרדי מוכשר? כן, כנראה שזו
התשובה - ולמה אני אומר זאת?
כי שימו לב לדיאלוג טיפוסי ביני לבין הורה, שמפריע לי דרך אגב
לקרוא את "אידיוט" של דוסטויבסקי.

"שלום! סליחה, מאיפה הביאו את זה?"
"אין לי מושג."
"אה! בטח הביאו את זה מספרד!"

בשלב הזה אני בדרך כלל משתדל לענות איזה "כן?" סקפטי או כל
תשובה שתאפשר לשיחה להקטע במהירות המיידית. זה כמובן לא מסתייע
לי בשום פנים ואופן. בדרך כלל השיחה ממשיכה כך:

"בטוח מספרד, כשהיינו שם ראינו מלא כאלה..."
"ואללה?"
"באמת... כמה זה עולה?"

בשלב זה בדרך כלל אני נאלץ לעזוב את הספר ולבדוק במה מדובר.
תופתעו לגלות שלרוב אני מגלה שיוזם השיחה לא מצוייד בקהל היעד
שלי או במילים אחרות - אין לו בכלל ילדים איתו, מה שגורם לי
לתהות מה גרם לו מהתחלה להתעניין כל כך בנושא הקרוסלה. האם כל
אותם הורים ממורמרים לכאורה שמוכנים לשלם את המחיר המופקע
תמורת שלוש דקות עלובות של אושר ילדותי בעצם מפצים על טראומת
ילדות עגומה? האם אלה שמתחקרים אותי בלי ילדיהם למעשה מחכים
שאציע להם לעשות סיבוב חינם כדי למשוך אותם להביא לפה את
ילדיהם?
לאחר כל המחשבות האלה הגעתי למסקנה שיש דרך להמשיך לקרוא בשקט
- דרך שלו נקטתי בה מתחילת הדרך, אולי הייתי מסיים כבר את
עלילותיו של הנסיך מישקין. מעכשיו כששואלים אותי, פשוט אענה
ספרד!- הרי זה מה שאנשים רוצים לשמוע, לא? ואכן זה עובד
והאיש הבא ששואל אותי, מקבל את התשובה בהסכמה מלאה, משל הייתי
מומחה קרוסלות מדופלם ולא קוף עם אצבע אחת שמוכשר מספיק כדי
לסדר את הטיימר וללחוץ על כפתור.

וכך, כששב השקט לאפוף אותי אני קולט את דמותי במראות שתלויות
להן על הקרוסלה, מקיפות את טבורו של המתקן, ונזכר ב-"400
המלקות" של טריפו - שם יש קטע שבו טריפו עצמו נראה דרך תוף ענק
שמסתובב בלונה פארק, מהבהב מתמונה לתמונה - כמו היה בתוך
מוזיאולוג (מכשיר שהשתמשו בו במאה ה-19 להצגות של שקופיות
משעשעות - המכשיר השתמש בתוף מראות מסתובב ועדשות כדי להקרין
תמונות על הקיר, ושימש השראה למצלמות הקולנוע הראשונות), מין
מחווה שלו למקורות הקולנוע. חשבתי לי - "ואללה! גם אני יכול
לצלם את עצמי בדבר הזה - לעשות מחווה לטריפו בסרט שלי..." ולא
יודע למה אפילו, אני לא כזה מעריץ גדול שלו.

לא הרבה זמן אחר-כך חשבתי על כל עניין ההנחות במחיר -
הרי כל אחד כמעט מנסה להתמקח איתי על המחיר.
והמחשבה הראשונה - והמתנשאת משהו שעלתה לי לראש הייתה "האם יש
מחיר לאושר ילדיכם?" "האם הוא לא שווה 10 שקלים?" אבל  ידעתי
שזו מחשבה מתנשאת - הרי כל אדם שחושב לו במונחי הקפיטליזם של
עולמנו חושב תמיד על תועלת מול רווח, מה גם שעניין של תרבות
הוא להתמקח - הרי זה חצי מהכיף שבחווית הקניה (למרות שעבורי
זהו כיף מפוקפק מאוד - אולי בגלל זה אני צרכן גרוע).
אחר כך חככתי בדעתי בסוגיה קשה - האם מגיעה לאדם הנחה על כך
שהוא העביר לי כמה דקות מהמשמרת בשיחה נעימה, או להפך - ייקור
על כך ששעמם אותי והפריע לי לקרוא את הספר שלי. אכן גם למפעילי
קרוסלות יש דילמות אתיות קשות...
בעיקר הטרידה אותי המחשבה המוסרית שחבקה אותי על מהותו של
המקחן - כלומר כיצד אני מזהה את זה שיצליח למקח את דרכו למחיר
נמוך יותר, ומתי אני מריח את אותו הפראייר שישלם על כל ארבעת
ילדיו?
האם זה אינסטינקט עירקי קדום שירשתי מאבות אבותי מצד אימי? או
שמא פולני או הונגרי? האם זה סתם עניין של שפת גוף וכריזמה?
נדמה לי שזה עירוב של הכל, פלוס ניסיון חיים של מפגשים
אנושיים.
כן, כך עוברת לה עוד משמרת של סיבובים בלתי נגמרים. הפסקול
הנלאה של חריקת הצירים מרגיע יותר משמעצבן, מה שמביא אותי
לחשוב שלשאלת רוב ההורים - "למה אין מוזיקה?" הייתי עונה לעצמי
"מוטב כך!" שהרי לא ישמיעו פה משהו לרוחי ובוודאי משהו שיחזור
על עצמו שש שעות לעולם לא יהיה לרוחי...
ואני מפציר בפניכם, אם תעברו לכם באיזה איזור מסחרי ונתקלתם
באיש חולמני שמפעיל קרוסלה, חישבו היטב - האם יש לכם מה לומר
לו? אם יש, אל תהססו וגשו אליו, אולי הוא עוד יכיר לכם תודה על
כך (ואם לא, שמרו מרחק!).