"די יש לי דה ז'ה וו נוראי! אני רואה את עצמי בקבר ואת מעלי
זורקת ורד אדום פנימה ואני מרגיש כמו שאני עומד עכשו למות
מפחד."
'המילים הרציניות הראשונות שהוא אמר בחודש האחרון. הלוואי שלא
היה אומר את זה. הלוואי שלא היה מרגיש את זה. אסור לו למות. אם
הוא מת זה רציני. אסור לו. אם הוא ימות מה יהיה איתי?! אני גם
אמות. אסור לו!' המחשבות שהתרוצצו במוחה של נופר היו מפחידות,
דניאל באמת הפחיד אותה הפעם. למות, תמיד דיבר על למות לפני
אותו פיגוע, לפני חודש, אחרי זה הוא כבר לא. ועכשו? דה ז'ה וו?
הוא לא האמין בזה! זה לא הגיוני. אסור לה לתת לו למות. בשבילה.
אם הוא מת הוא הורג אותה, היא רצתה לחיות, היא רצתה שהוא יחיה,
היא אהבה אותו כל כך. על מה? על זה שהיה היחידי שהבין אותה?
היחידי שהקשיב לה? אולי זה לא היה משנה עכשו. הוא הביט לעיניה,
היא השפילה מבט. אחרי מספר שניות הדלת כבר נטרקה, משאירה את
המשפט הלא גמור של נופר, "אתה לא", תלוי באויר.
היא רצה הביתה, היא עפה הביתה. היא היתה חייבת להגיע לתמונה של
אחותה הקטנה. נטע מתה בפיגוע הקודם שהיה, דניאל היה שם, עם
נטע, אחרי הפיגוע הוא היה שמח. עד היום. עכשו הוא כבר לא. עכשו
שום דבר כבר לא. דניאל רוצה למות, אולי כבר עכשו הוא מת, אולי
גם היא חייבת, אבל קודם היא תבוא לדניאל. התמונה של נטע בידיה.
היא החזיקה בנטע חזק, כמו שלא החזיקה אז, בפיגוע, היא רצה, רצה
לדניאל.
ב-ו-ו-ו-ו-ו-ם !!!
עוד פיגוע.
נופר לא רצתה למות, היא רצתה לחיות, בשביל שדניאל יחיה אבל
כנראה מישהו אחר לא רצה שזה יקרה. אז זה לא קרה. והתמונה של
נטע היתה איתה. נטע מתה פעמיים. עכשו היא לא היתה לבד.
"אני רואה אותך, נופר, בקבר, ואני מעליך זורק ורד אדום פנימה
ואת מרגישה כמו שאת הולכת למות מפחד, נופר אז, כשמתת, ראיתי לא
אותי"


הכל פה, מוקדש לאליאב!
http://www.stage.co.il/authors/eliavst
אליאב, אני לא מתכוונת לזרוק עליך פרחים! אז תתגבר על הרצון
שלך למות.
וסליחה שציטתי אותך פה כמה פעמים.