ל'ארטיסטים' האהובים עליי.

זהו סיפורו (העצוב, השמח - אתם תחליטו) של תום. יש פה גם רמיזה
חברתית, אמירה איכותית, מסר חבוי וסרקזם, אבל בראש ובראשונה -
זהו סיפורו של תום.
מגיל צעיר היו לתום שאיפות עמוקות (במקביל לנשיפות קצרות) בכל
הנוגע לקריירה. אבל תום לא חלם על משרד מפואר בקומה העליונה של
גורד שחקים אי-שם בנכר, או על משרה ציבורית מכובדת - כלל לא.
תום רצה להיות שחקן, או כמו שסבתא שלו היתה אומרת - "ארטיסט".
הבעיה היחידה היא שלתום לא היה בכלל שום כישרון משחק. אפילו לא
קצת. תום היה טוב בהרבה דברים אחרים, בלימודים, בכדורסל,
בחברים, אבל הוא פשוט לא היה כשרוני. תום ידע היטב שהוא אינו
כשרוני - אבל הוא גם ידע שהוא רוצה להיות שחקן, זה מה שהתאים
לו, לתום, והוא לא התכוון לתת למכשול הקטן הזה להפריע לו
בלהגשים את שאיפותיו - תום כבר ראה לא פעם סרטי קולנוע
אמריקאים, והוא ידע שכישרון זה לא מרכיב הכרחי בשחקן, ומאחר
ותום היה יפיוף אמיתי, הוא היה בטוח שההצלחה זה רק עניין של
זמן.
אז אחרי שהוא נפטר ממחויובותיו הארצישראליות, כגון תיכון, צבא
והורים, הוא נישק את החברה, חיבק את החברים, ארז מזוודה ונסע
לארצם של אמני העתיד וסוכני העבר, אמריקה.

כשהגיע לאמריקה, ניו-יורק, ליתר דיוק, הרגיש שהדבר הראשון שהוא
צריך זה לאכול. אכן, האכילה היא אבן פינה מרכזית בדרך להצלחה.
ובעוד תום מחפש לו נואשות מקום לאכול, הוא איתר בזווית עינו
מסעדה עלובה, מסעדת פשפשים ממוצעת, ששכנה בלב העיר. מאחר
והתקציב של תום היה מוגבל למדי, מוגבל מאוד אפילו, המסעדה הזו
התאימה לתום בדיוק. הוא גרר את עצמו ואת המזוודה הקטנה שלו
פנימה, והתיישב ליד הדלפק.
המוכרת, אישה גדולת היקף אבל חביבה במיוחד, זיהתה מיידית שתום
שלנו הוא נטע זר בכרך הגדול. ומאחר והיתה, כפי שציינתי, חביבה,
היא החליטה לתת לו כמה טיפים קצרים בנוגע לחיים במטרופולין,
ובראש ובראשונה שהיא משכירה דירה במחיר זעום, בדיוק מעל
המסעדה, ואם הוא גם יסכים לעזור במסעדה עצמה, היא אפילו תספק
ארוחות חינם.
תום, שקרא ביוגרפיות רבות של שחקנים גדולים, הבין מייד מה
גדולה ההזדמנות שהגורל הציב מולו - כל שחקן הוליוודי ממוצע
חייב להתגלות מתישהו. ואם להתגלות אתה חפץ, המקום הכי טוב
לעשות את זה הוא בית קפה עלוב ונידח. ועוד מקום מגורים זול
ואוכל חינם? תום הסכים ברצון והמוכרת החביבה (אפילו נעלה אותה
בדרגה לנחמדה במיוחד), טפחה על שכמו בעוצמה שהוא כמעט נחנק
מצ'יפס מחודד.
בעוד תום אוכל ארוחת צהרים נכנס למסעדה איש לבוש בחליפה
מהודרת-למחצה, והתיישב בפינה המרוחקת של הדלפק. האיש כנראה היה
שם דבר באותה מסעדה עלובה, כי אותה מוכרת נחמדה במיוחד הגישה
לו, בלי בכלל שיאמר מה הוא רוצה, מנה מכובדת וכוס שתייה. האיש
התחיל לאכול את המנה, לאט ובשקט, תוך קריאה של הניו-יורק טיימס
העבה. בינתיים, תום סיים לאכול, ואפילו הספיק להניח את התיק
שלו בדירתו החדשה, ואז ירד למטה חזרה למסעדה.
"אתה לא הולך לבקר בעיר?" שאלה אותו המוכרת בעת שניגבה את
הדלפק.
"לא, אני כבר ראיתי את ניו-יורק כמה פעמים," הוא התיישב באותו
מקום.
"אם כך, אולי כדאי שתתחיל לעבוד? אני גם רוצה לאכול משהו," היא
זרקה אליו את המגבת והסינור הרחב שלה, ונבלעה בתוך המטבח.
תום לא ידע כל כך מה לעשות, ולכן הוא המשיך באותה פעולה סתומה
שהיא עצמה עסקה בה - ניגוב הדלפק.
"אני חושב שאתה תזיק לעץ אם תמשיך בכך," העיר האיש בחליפה.
"אה... נכון," תום חייך ותלה את המגבת על כתפו.
"אני ג'יימס. ואתה?"
"תום," הם לחצו ידים בחמימות.
"חדש בעיר?"
"אפשר לומר."
"תיזהר ממנה," נימת קולו של ג'יימס השתנתה לקודרת. "העיר הזאת
מרושעת, היא חומרנית והיא מייאשת. היא תנסה לבלוע אותך לתוך
השגרה שלה. קח אותי לדוגמא - כשהגעתי לכאן מווינטוגה, אריזונה,
הייתי סתם עוד אחד שמנסה להגשים חלום. מצאתי עבודה, התקדמתי
במעלה הסולם. ותראה אותי עכשיו. חמש שנים, כל יום אני בא לכאן
ואוכל את אותה המנה, באותו פרק זמן. קורא עיתון, וחוזר למשרד.
חמש שנים, כל יום! אני מרגיש..."
"מרגיש מה?"
"מרגיש שאני הולך... להשתגע. באמת," ג'יימס שקע שוב בעיתון,
ואז הרים את עיניו, כך שתום יכל לראות שהם נצצו באופן מוזר.
"תגיד תום, איך אתה במספרים?"
"מספרים? אתה מתכוון, מתמטיקה?"
"כן."
"זה היה הציון הכי גבוה שלי בתיכון," תום ניפח את החזה
בגאווה.
"אז... תשמע, יש לי הצעה בשבילך."

באותו יום התנצל תום בפני המוכרת הנחמדה במיוחד, אסף את חפציו
מהדירה שרק לפני שעות מספר השתכן בה, והלך עם ג'יימס. ג'יימס
עבד כסמנכ"ל כוח אדם בחברת הייטק - עבודה פשוטה למדי, אך
לטענתו הוא מרגיש שהוא פשוט לא יכול יותר. הצעתו של ג'יימס
היתה פשוטה - תום יוצג בחברה כמחליף, מישהו זמני שיחליף את
ג'יימס באופן זמני, בזמן שהוא יוכל לצאת לנופש קצר, אולי אפילו
לנסוע הביתה לווינטוגה, אריזונה. בהתחלה תום צחק, ואמר שמאחר
ואין לו אפילו תואר אקדמי, אף אחד לא יסתכל עליו בהייטק -
ג'יימס אמר שקל מאוד לזייף היסטוריה אקדמית, ושהוא מכיר כמה
אנשים שכבר עשו את זה; לאחר מכן תום חשש, אולי הוא לא יוכל
לעמוד בדרישות המשרה ויתגלה כמתחזה - ג'יימס אמר שהמשרה לא
דורשת ידע רב, ובכל אופן, בשבוע הראשון הוא עדיין יהיה שם;
לבסוף תום סיכם ואמר שהוא בעצם רוצה להיות שחקן, וחבל יהיה לו
לעזוב כזה מקום טוב להתגלות בו - ג'יימס פרץ בצחוק מתגלגל,
וכשראה שתום לא מבין, רק אמר בשקט ששכר הנטו הוא בן 4 ספרות
(גבוהות), והמשרד הוא פינתי.
גם תום ידע, שלא חיים משאיפות.
בתחילה הם עצרו בבית מלון מפואר ליד טיימס סקוור, ותום השתכן
בחדר מהודר בקומה הארבעים ושתיים. לאחר מכן המשיכו למשרד של
ג'יימס, אי שם במרכז מנהטן. רוב העובדים במשרד היו עסוקים
בפיצוח קודים ולעיסת מספרים - וברגע שהמנכ"ל השתכנע שהחילוף
הוא לזמן קצר בלבד, ושתום הוא עובד משכמו ומעלה - הדרך היתה
פנויה. עד סוף היום הספיק ג'יימס להדריך את תום בכל הנוגע
לכוח-אדם בעולם ההייטק, ולהסביר לו איפה נמצאת מכונת הקפה. תום
קיבל כרטיס עובד חדש, וחזר לבית המלון.
כשקם בבוקר, לקחו לו כמה דקות לעכל את המציאות החדשה אליה נזרק
בין-לילה, ועוד כמה שניות להבין שהוא עומד לאחר למשרד, ואפילו
חליפה אין לו. במהירות הבזק הוא התקלח והתנקה, ולמזלו הרב גילה
שג'יימס דאג לו לחליפה ונעליים כבר אתמול. מאחר ועוד לא היה
בקיא בנבכי הרכבת התחתית, לקח מונית - ואיחר למשרד.
כשהגיע למשרד, באיחור של כמעט שלושת-רבעי שעה, צנח בכיסאו
וחיכה שג'יימס יגיע וההדרכה תמשיך. אך ג'יימס לא הגיע. הנורה
המהבהבת על מכשיר הטלפון לצידו של תום היתה למעשה הודעה מידידו
ג'יימס, שאיחל לו בהצלחה בתפקידו החדש. למנכ"ל החברה, לעומת
זאת, הודיע ג'יימס כי הוא הקדים את היציאה לחופשה. כדור השלג
החל להתגלגל.
כשהניירת הראשונה נחתה על שולחנו של תום בצהריי אותו יום, הוא
לא ידע כל כך מה לעשות. רק אחרי שהכריח את עצמו להרגע (בעזרת
שלושה בקבוקי בירה וחפיסת סיגריות), התחוור לו שהעסק בכלל לא
מסובך. תום השתלט במהירות על היקפי עבודה עצומים, ובאותו ערב
ממש המנכ"ל הזמין אותו לארוחת ערב חגיגית בביתו.
תום, שהיה בעל חוש אפנה מפותח, קנה את מיטב הבגדים במקדמה
שקיבל מהבוס, והתייצב לארוחת ערב. למרות שלא היה לו מושג או
חצי מושג בנוגע להייטק, הוא הצליח לעבור את ארוחת הערב בשלום,
ואף להתחבב מאוד (ואפילו מאוד-מאוד) על אישתו המשועממת של הבוס
החדש שלו, שבסוף הערב דחפה לכיסו פתק מקומט.

במשך החודשיים הקרובים תום היה עסוק עד מעל הראש - בימים עבד
כסמנכ"ל כוח אדם בחברת הייטק, ובלילות עבד על אישתו של הבוס.
ובכל זאת, משהו היה חסר. תום הרגיש שהוא זנח למעשה את מטרתו
הראשונית, הסיבה שבגללה עזב את הארץ והגיע לניו-יורק - השאיפה
להיות שחקן. התחושה לא הרפתה ממנו, הוא הרגיש מתוסכל ולא
ממומש, ולכן בוקר בהיר אחד צעד למשרדו של הבוס והודיע לו בקול
רם וברור שבמשך החודשיים האחרונים הוא טוחן את אישתו על בסיס
שבועי. התגובה היתה צפויה ומהירה - תום קיבל פיצויי פיטורין
מכובדים, ארז את חפציו ונבלע בסבך הניו-יורקי.
מאחר וחדר המלון היה כעת מעבר לתחום השגתו של תום, הוא פנה
לחפש לעצמו דירה בעיר. לבסוף, מצא דירה אלגנטית וקומפקטית
במזרח מנהטן. מדירה זו,  כך חשב, יוכל  לפתח את כשרונותיו
האומנותיים.

במקביל, החליט תום, שדי היה לו מלהתבטל ולחכות מההזדמנות
שתיפול עליו מהשמיים. עליו לעשות מעשה. וכך היה - לאחר שהתמקם
בדירתו החדשה, פנה תום לכיוון ברודווי. הוא לא ידע מה הוא יעשה
שם, או למה דוקא שם, אבל הוא החליט שזה או זה, או מוזיאון
הסמיתסוניאן. והסמיתסוניאן היה באותו יום סגור.
בדרכו לברודווי עצר תום בסטארבאקס וקנה כוס שוקו מהבילה.
המוכרת נראתה מעט מופתעת מכך שבחור בחליפה קונה שוקו, אבל היא
סיפקה את הסחורה בחייכנות. בעודו לוגם שוקו, התקרב תום למעבר
חצייה, בלי להבחין בכך שהאורות הקטנים (אך החשובים), הספיקו
להחליף צבעים. לימוזינה שחורה בלמה סנטימטרים ספורים מתום -
הדלת הקדמית נפתחה, ונהג עצבני קפץ החוצה והתחיל לצעוק ולקלל.
תום, שהתגבר בינתיים על ההלם הראשוני, החל לצעוק חזרה, ובדיוק
כשהתכוון להשתמש בשוקו שבידו כבכלי נשק, הנהג התכופף, ומהמושב
האחורי יצא אדם זקן לבוש חליפה ועניבה. אך, כוס השוקו היתה כבר
באוויר, והנזק כבר נעשה.
"אני נורא מצטער, אדוני," שלפו תום והנהג מטפחות מכיסם וניסו
נואשות לספוג מעט נוזל מהישיש ההמום.
"אוי, תניחו לי, אני לא נכה," רטן הזקן. תום והנהג החליפו
מבטים זועמים וזזו אחורה.
"אני מתנצל מאוד, מר..."
"ברקנריצ'. והתנצלותך לא מתקבלת, איש צעיר, בהחלט לא. להלך ככה
בכביש, באמת," הזקן המשיך לרטון, ואז הרים את מבטו וסקר את תום
מלמעלה למטה. "אתה נראה לי מוכר, מוכר מאוד," נימת הקול
השתנתה. "לא עבדת בחברת ההייטק ההיא, כוח-אדם משהו?"
"אה...כן."
"אם כך, איש צעיר, יש לי הצעה עסקית בשבילך, אם נוכל להניח
למשקעי העבר, זאת אומרת-"
צפירה מכונית פילחה את הרחוב, והזכירה לנהג, למר ברקנריצ'
ולתום שטור ארוך של מכוניות השתרך בינתיים מאחוריהם.
"אולי כדאי שנמשיך את זה בפעם אחרת?"  תום הציע בחשש.
"שטויות, היכנס פנימה למכונית."

עוד באותו יום נכנס תום (שוב) למשרדו החדש (הנוסף) בגורד שחקים
(אחר) בדרום מנהטן, אך כעת הוא היה מנתח כלכלי בחברת הברוקרים
המצליחה - 'כסף זה אנחנו'. הוא רצה להתחמק מהמשרה, באמת שרצה,
אבל ההצעה היתה מפתה מדי. ברודווי, הסביר לו ברקנריצ',
מתדרדרת. אין עבודה בימים אלה במשחק. החברה שלו, לעומת זאת,
שמעה על כשרונותיו הכלכליים, ומוכנה להציע לו שכר של חמש ספרות
ופנטהאוז ליד סנטרל פארק.
תום לא עמד בפיתוי.

הבעיה היתה, שמהרגע שנכנס למשרד, תום לא הצליח להפסיק לחשוב על
דרכים להתחמק מהמשרה ולחזור לדרכו המקורית. הבעיה היותר גדולה
היתה, ששום פתרון לא נראה לעין: הבוס של תום לא היה נשוי ואשתו
של מר ברקנריצ' דמתה יותר מדי למורה של תום להיסטוריה מכיתה
ו'. ואז הגיעה ההברקה. תום עשה כל שטות עסקית שיכל. כל דבר לא
נכון, כל הנחה שגויה, כל חשיבה מוטעית. הוא המציא דוחות כספיים
שלמים מזויפים, ניתח ניתוחים מגוחכים - אך ללא הועיל: הניתוחים
המגוחכים התבררו כנכונים לטווח ארוך, והדוחות הכספיים הובילו
לחשיפת רשת זייפנים באחת ממחלקות החברה.
בחמשת החודשים הבאים מעמדו של תום בחברה הרקיע שחקים. השמועות
הנבזיות שניסה להפיץ בנוגע עליו הופרכו ע"י אחרים, והעלבונות
שהטיח התקבלו כביקורת בונה. תום היה לכוד. הפתרון לבעייתו של
תום היה בלתי צפוי - חצי שנה לאחר פגישתם נפטר מר ברקנריצ'.
כשהזקן כבר לא בין החיים, חשב תום, הוא יוכל להימלט מבור הכסף
אליו הוא נשאב, החוצה, אל המשחק.
באסיפת העובדים בה פורסם דבר מותו של ברקנריצ', התכוון תום
להודיע על פרישתו שלו - אך לתדהמתו הרבה גילה תום, כי
ברקנריצ', שלא היו לו ילדים, הותיר את כל מניותיו - לתום. וכך,
ממנתח כלכלי, הפך תום להיות הנשיא של תאגיד אחזקות רב ממדים,
שמשרדי ההנהלה שלו מוקמו, איך לא, בניו-יורק.


בבוקר למחרת, תום הגיע לישיבת מועצת המנהלים של התאגיד. כעת
הוא החזיק במשכורת נטו של שבע ספרות, צי לימוזינות, טירה
ממוצעת ומטוס פרטי. אך כל זה לא שינה לו. הוא רצה להיות שחקן,
והוא התכוון להודיע על פרישתו הסופית באותה ישיבה. הוא אפילו
יחזור, לארץ, כך חשב, לתאטרון הקאמרי או הבימה. רק לעזוב.
כשנפתחה הישיבה, בקומה ה-83 של בניין התאומים, המנהלים
המזועזעים צפו במטוס נוסעים מתנגש בבניין הסמוך. בפניקה חסרת
תקדים, החלו כולם לרוץ במורד מדרגות החרום.

וכאן בעצם נפגשנו - אני, ג'ושוע, מנקה חדרי מדרגות, ותום. בזמן
שעמדנו בתור ההימלטות מהבניין, תום סיפר לי את סיפורו המיוחד.
כבדרך אגב, הערתי לו שאולי עכשיו זה הזמן לממש את כשרונו
האמיתי. זה היה בצחוק, באמת, אבל תום, שהרגיש כנראה שזה או
עכשיו או לעולם לא, נעמד מול אחד חלונות הבניין, שהחל לזוז
בחוסר יציבות, ונשא מונולוג מרגש, שזכר עוד מחוג תאטרון שלקח,
כך סיפר לי, עוד בתיכון. ואז, כשתשומת הלב של הקהל הרב נתונה
לו לראשונה, הרגיש את הצורך לבצע יציאה מהודרת, והוא הסתובב,
וזינק.