בלי איפור.

שני הגברים השמנים בטלוויזיה, רקדו טוויסט בעירום עלוב. ריקי
הסניפה עוד קצת קוק והתמתחה. הבטתי בה, אלוהים כמה שהיא הייתה
יפה באותו הרגע.  חשבתי לעצמי,  בן אדם לבד עושה עם עצמו דברים
מאוד קשים שלכאורה נראים בסדר. בזמן האחרון הרביתי בעשיית
דברים כאלו.  הלכתי לישון בלילה בלי להוריד איפור, החזקתי
במקרר הריק שלי, פיצה ישנה,דיברתי שעות בטלפון על כלום, עשיתי
אינסוף סמים עם ריקי, לא החלפתי מצעים וגם לא ניערתי אותם אחרי
שאכלתי עוגיות ושאר דברים עם נטייה להתפוררות. התפוררתי בעצמי
כל יום קצת.
בדירה פשט ריח כללי של עובש, העובדה שלא פתחתי את החלונות אף
פעם והרביתי בעישון, לא עזרה אף היא לעניין הריח. על הקיר בטוש
אדום סימנתי שזהו היום ה-14 מאז שהחלטתי לא לצאת מהדירה.
ריקי התפוצצה מצחוק. היא פשוט לא הבינה מה הסיפור שלי. בואי
נלך מפה, נלך לים, ניסתה לשכנע אותי, אבל הרעיון לצאת החוצה אל
החום המהביל,  עורר בי בחילה. ידעתי שעוד רגע היא תישבר ותעוף
מהדירה שלי, אבל האמת, לא ממש היה לי איכפת. בעצם קיוויתי
שההתחפפות שלה תקרה מה שיותר מהר. רציתי להיות לבד.אולי כי היה
עוד משהו שהתמכרתי לו בימים אלו. הפורנו רבותיי הפורנו.
בשבועיים האחרונים גרתי בערוץ הכחול מתמכרת למראות ולקולות
שבקעו  ממנו, עד שאם לרגע הייתי למשל באמבטיה ואף אחד לא נאנק
שם הרגשתי מוזר והייתי חייבת להשמיע קולות בעצמי כדי להרגיש
בסדר.  שעות בהיתי בבחורות בנעלי עקב מקבלות אותה מעשרות גברים
בבודדות, בקבוצות ,בנועם בעליבות.הכל הפך מעין בליל של בשר
שמחפש סיפוק מידי והאמת שבימים אלו סיפוק מידי זה לא כל כך
רע.
כל הזמן שמעתי את מקלטי הטלוויזיה של השכנים שהיו מכוונים
לCNN.אחרי הכל, לא בכל יום נכנסים שני מטוסים חטופים במגדלי
התאומים, וגורמים למותם של כל כך הרבה אנשים. הסאונד של השדרים
האמריקאים, התערבב בסאונד של הערוץ הכחול שלי ויצר טרק מוזר
להפליא. השכנים היו מחוברים לטלוויזיה כמעט 24 שעות ביממה. לא
ראיתי הרבה מהתמונות ששודרו בהקשר הזה. סך הכל שידרו בלופ את
המגדל הראשון מתמוטט משתי זוויות שחזרו על עצמן ואחר כך גם את
השני. דם לא היה שם, גם לא הרבה דמעות, זאת אומרת לא בשידור
חי.
מה שראיתי רק חיזק אצלי את התחושה שאין לאן ללכת ובכלל עדיף
להישאר בבית. ריקי נשברה וקמה. היא חיטטה לי בארון ובקשה ללבוש
את הגופייה האדומה שלי, הסכמתי מיד ץהיא הורידה את הגופייה
הלבנה שלה והשאירה אותה תלויה על הכסא. היא הולכת לדני ושירלי
ומשם לים. מחר היא אמרה, אין לי סיכוי מולה. מחר היא אמרה שאני
חיבת לצאת כבר מהבית.