הקרבות על החיים,
הזכרונות על המתים.

שניות של דמיון
דקות של עיוורון,
נותנים מבט שונה על החיים
על השנים שעוברות,
שניות של אובדן חושים
הפחד לאבד את החיים,
הקטיעה
ההימלטות
חוסר הקיום
הכל פתאומי
הכל אפשרי
עוד שקט אין סופי,
עוד סימן איכותי,
שהידיעה הורגת לפני המחלה,
והמחלה מגיעה אחרי ההכרה.
חוסר המודעות תורם המון להצלחה,
וחוסר הידיעה מגדיל את הנפילה.
מודעות עצמית זה המוות של הנשמה,
גופי כה קר ומוחי לא נשמע.
אז איפה נעמוד כדי שנוכל ללכת,
בשערי העדן כולנו ניפול,
ברגלי הגיהנום נתחנן ונוריד מכבודנו,
האם זה נכון שאין עוד מקום,
האם זה נכון שנועדנו למוות בטוח
בלי שום מחילה?
האם זה אנחנו או סתם החשיבה?
האם זאת התרבות או שמא החישוב?
האם זה הדיון או עצם המחשבה?

הקרב על החיים,
הזיכרון עם המתים.

לא רוצה שאלות לא רוצה תשובות,
רוצה לחיות עד היום האחרון
לחיות בחוסר ידיעה,
לנצח יצרים
לנצח ביטויים
ליצור חיים חדשים.
לעמוד על רגלי עד שאפול,
לא רוצה שום קיר למשענת,
או שום ארון לקבור את עצמי,
שום זיכרון שילווה אותי.

ואם כבר הגעתי עד הלום
והנה נפתח לו עוד יום,
על מה אחשוב, איפה אהיה
מי יהיה לצידי
ומי יתרחק מגופי
מי יכנס לנשמתי
ומי יהרוס את הסיכוי
למחר?

הייאוש הוא ההחלטה לוותר
על העתיד,
על ההווה,
על העבר שנגמר
ונשבר,
ומי יחשוב עלי
כשתיוותר גופתי
חסרת הרוח,
תמיד אהיה לבדי.
אז אין עוד טעם לסמוך
ואין רצון לשאוף
זה אני בעצמי
אגרום לחיי
ולמותי.

הקרבה של חיים.
הזכרה של המתים.

שוב חוזרים לאותה התחלה,
אותו משפט על הקרבות
אותם זיכרונות,
אותם חיים אותם מתים,
ואני עדיין שואלת שאלות
שהסיכוי למענה עליהן
הוא אפסי כמו שירי שלי.
אז מה אני עושה כאן
לאן שאיפותי הולכות
מה יעזור לי עוד יום כאן
ומה ייתן לי עוד שאיפת חמצן?

אז כאן כמו בהתחלה,
אשב כולי בוכה,
חושבת שותקת מיוסרת.
חסרת רחמים עם עצמי
ושותקת עם האחר.
מדמיינת את מקומי
שוכחת את קיומי,
נופלת לבד
לא מנסה לקום,
לא מושיטה יד לעזרה.
אין לי חיפוש
אין לי מחשבה
רק חוסר ידיעה,
מעלי תקרה לבנה
מתחתי רצפה קרה
זה הידוע על כל השאר
אשב שבוע.


ואם אין אני לי
מי לי...?!



מוקדש לסבתי האהובה שנפטרה וזיכרונה חקוק לי בנשמה.