את אוהבת אותי? שאלת והסתכלת אליי כמרחוק. "אני אוהבת אותך
מאוד" אמרת ברוך וליטפת את פניי בעדינות מבינה. "תגידי שאת
אוהבת אותי" התחננת שרק אוציא מילה ולו הכי קטנה שיכולה
להיות.
לאהוב. את שואלת את עצמך אם אני יכולה. לאהוב מישהו. שאלה קשה
אבל כן, אמא אהובה, אני יכולה.
"אני אוהבת אותך!!!" אני רוצה לצעוק. בעצם אני כן צועקת אך את
לא מבינה. את בעולם משלך. "העולם המושלם" אנחנו קוראים לכם.
עולם בלי בעיות. לעולם שלנו מנסים לפרוץ. אף אחד עוד לא הצליח.
אולי את, אמא אהובה, תנסי ותצליחי. תמלאי בי גאווה.
"תני חיבוק" את מבקשת בעיני הערצה. אל תסתכלי עליי כך, אמא
אהובה. כי את יודעת שאיני יכולה, אך את אינך יודעת עד כמה אני
רוצה. זרועותיי רוצות לנוע אך מוחי ושרירי אינם בשיתוף אז אני
נשארת כאדישה. כלא מבינה. כלא מרגישה.
אני אכזבה. אני יודעת. למרות השיחות שאני שומעת שמנהלת את עם
אבא, למרות שהידיים שלך כואבות נורא את עדיין יודעת שאני יפה
וחכמה ובסוף הכל תדעו. את יודעת שאגדל להיות מישהי שנתלית
באחרות אבל יש בי כשרון שאין לאף אחד וזה רק בגלל המצב בו אני
נמצאת. אני לא נתלית, אמא! אני עצמאית! את לא רואה שאני אוכלת
בעצמי! למדתי לפני שבוע, לא הספקתי להראות לך, האמיני לי! למה
כשיש אנשים הם לא מבינים אותי? רק ילדים כמוני יודעים מה עובר
עליי. אנחנו רוצים לשבור את השתיקה. רוצים. אבל זה בלתי אפשרי.
אנחנו לא יכולים. לא מסוגלים.
זוכרת כשהייתי קטנה? בת כמה חודשים? אמרת שאני מושלמת. שאני
אהיה כל מה שארצה ואת תהיי שם כדי לעזור לי. זה היה לפני
שידעת. לפני שאבא ידע, גם לפני שנולדה אחותי הקטנה. אני ידעתי
כבר אז שאני לא תינוקת רגילה. לא יודעת איך. זה היה לפני
כעובדה נתונה. ניסיתי להלחם, רק שלא ידעתי איך. את, אמא,
הסתכלת מהצד אז, התחלת להבין ובפחד תמידי נשארת.
את מסרקת את שערי בכל לילה. מדברת איתי. אולי את עוד חושבת שזה
יקרה ויום אחד אענה. גם אני רוצה, אמא. אבל אופטימיות לא עוזרת
למשפחה שצריכה להתמודד עם מצב כשלי.
בעוד יומיים יש לי יום-הולדת. אהיה בת עשר. אחותי הקטנה בת שש.
היא רוצה להלביש אותי בשמלה יפה. היא רוצה שאני אבחר. היא כל
כך קטנה. כל כך מבינה. יודעת בדיוק מה אני רוצה וצריכה. למה
היא לא יכולה להיות כמוני. להשאר לעד בגילה. היא היחידה
שאיכשהו מבינה מה עובר עליי. כשתגדל תשכח מה לעשות איתי. לא
יהיה לה כוח להתחשב בי. אני מפחדת מהיום הזה. הוא יגיע. אני רק
מחכה בכסא שלי בשקט.
אבא בא לתת לי נשיקה בבוקר כשעיני רק נפתחות. אני רואה את המבט
בעיניים שלו. זה גורם לי לבכות. בטח לא ידעת את זה, אמא אהובה.
אולי היה רוצה שלעולם לא הייתי נולדת. הייתם היום את, אבא
ואחותי הקטנה. בלי בעיות, צרות או כסף רב להוצאות. אבל אז הוא
אומר לי "אני אוהב אותך, אור. אור קטן שלי. בלעדיך אני מת".
הוא לא יודע שמה שאני עושה זה חיוך, לא פרצוף. אני זזה בחיבוקו
החם כי אני רוצה גם לעטוף את ידיי במימדי גופו. לתת בתמורה מה
שהוא רוצה. מה שהיה מצפה מכל ילדה בגילי. אבל אתם בעולם המושלם
לא מבינים אותנו. אבל אנחנו מבינים אתכם. בכל רגע בוחנים אתכם.
אתם לא יודעים. לא מבינים שאנחנו מעניקים אהבה, רק לא בדרך
הרגילה.
הנה, אמא, ניהלנו שיחה! כמו אמא ובת רגילות! אבל למה את לא
מגיבה, אמא? למה את לא מבינה? למה אלוהים מעמיד לנו כל כך הרבה
מבחנים יומיומיים? למה אני מכל האנשים? למה במשפחה שלנו זה
הטיח בפנים?
בזכותי או בגללי אפשר לומר, אתם וכל האחרים מעריכים את החיים.
אם לא אני, לא הייתם יודעים סבל מהו או כוח רצון חזק. לפחות זו
התועלת שלי בחיי.
הנני כאן, אמא. מולך. את עדיין רוצה שאחבקך. אני רוצה את שערך
ללטף. אך נבצר מאתנו לעד להיות קרוב.
כשניפגש בגן עדן, אמא, אספר לך הכל. אז באמת אהיה הילדה
המושלמת שתמיד רצית שאהיה.