מישהו טען בפניי ש"אהבה זה לא הכל, אני לא מבין למה כל הבחורות
בטוחות שהאהבה תנצח." ותהיתי איך לב פועם כשהוא פצוע?
בני האדם, כך למדתי, הם יצורים שמעריכים רק סבל... כשאתה
מאושר, לעולם לא תדע מה באמת עוטף אותך. רק כשנישאר ערומים,
מול הקור העז, לבד, עם עיניים דומעות... נרד על הברכיים ונבקש
מחילה מהדבר היחיד שנאמין שיכול להציל אותנו, או פשוט
מאלוהים.
לו ידעתי להסביר איך מרגיש חור ענק בבטן, אבל בעצם שום דבר לא
יוצא או נכנס מלבד הכאב החד הזה. רק רציתי עוד רגע אחד...
חיבוק.
רק רציתי לומר פעם אחרונה מה באמת... מה שבעצם... רציתי
לומר...
הכל נבלע בתוך חוסר הטעם והערפל הזה.
אני מאבדת תחושה באצבעות הידיים.
ככה זה קל. יותר?
ואם אהבה זה לא הכל אז מה כן הכל. כי אם כל הפרפרים האלה הם
סתם איזו מחווה טיפשית לסרט נעורים קיטשי זול, אז מי כן ינצח
במלחמה הזאת. או אולי השאלה בעצם - מה הטעם?
הצלילים ההרמוניים של החושך מטפטפים לאט לאט כמו דם על השטיח
הלבן שלי, את הכתמים הסמיכים האלה אף אחד כבר לא יוכל להעלים
לעולם.
כשבעצם לפעמים,
כשאני עוצמת עיניים וכל הכוכבים האלה זולגים אל הכרית,
זה כל-כך נעים שלא אכפת לי,
לא להפסיק לטבוע.


9.8.05