[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אופיר צביק
/
שושי בחמישה פרקים


פרק א' - שושי

היא היתה רטובה. עמדה שם באמצע שום מקום, אוחזת בשני תיקים.
האחד גדול ואדום השני כחול קטן עם ידית אחיזה, שיערה החום בהיר
נצמד לדש חולצתה והיא עצובה. היא הגיעה לפה, אחרי שברחה, ברחה
מן התחלואה האנושית. זה זמן מה ששושי חשה שמשהו אינו כשורה.
האנשים שזכרו אותה, זכרו אותה חייכנית ושמחה. אך לא כך היא
זכרה את עצמה. היא ידעה. היא ידעה ברגע שהיא היתה מתעוררת כל
בוקר, לפני הכניסה למציאות ואחרי החלום, בשבריר שנייה הזה שאתה
יודע בדיוק מה אתה מרגיש ואתה אמיתי עם עצמך, ברגע הזה היא
ידעה שהיא לא באמת מאושרת. תמיד אחר כך היתה מתיישבת על המיטה,
אוזרת כח, ניגשת לאמבטיה, שם היתה מצחצחת שיניים ועוטה את
המסכה היומיומית ה"שמחה" שלה. עד שנמאס לה, נמאס מהכול.
מהחברים, מהשיגרה, מהצביעות מהמסכה. היא ארזה שני תיקים מלאים,
הציצה בשעון, היתה זו שעת ערב, יצאה החוצה ואפילו לא אמרה שלום
היא ירדה לכביש, עינייה דומעות, הרימה ידה ומכונית עצרה, הנהג
הסביר לה שהוא יוכל לקחת אותה למקום מסויים רחוק, אבל הוא צריך
להמשיך משם לבד, משהו בנוגע לחיפוש עצמי ושטויות כאלו. שושי
חייכה ואמרה שזה בדיוק מה שהיא צריכה, רק שהיא לא חשבה שהוא
יזרוק אותה פה, באמצע הנגב, לבד, בגשם בשעת ערב מאוחרת. שושי
נעמדה על הכביש , אם היה ניתן לקרוא לזה כביש, היה זה דומה
יותר לשביל עפר עקלקל.


פרק ב' - המפגש

שושי הרימה ראשה אל על, הירח כבר כיכב לו שם למעלה. היא החזירה
מבטה ל"כביש" שום סימן חיים, עוד מבט חטוף בשעון לימד שהיא
יושבת פה כבר שעתיים וקצת ומצב רוחה הדרדר יותר ממה שהיא שיערה
שאפשר. ובעוד שושי שקועה בהירהורים שונים נהמת מנוע חלושה
נשמעה מתקרבת ומתחזקת עד אשר, אור צהוב מרוכז סינוור את פניה
הצחורות. בתחילה הרימה ידה לסוכך מפני ה"אור המעצבן" אך כשקלטה
את מקורו, קיפצה למרכז הכביש ונופנפה בידייה. המכונית הכחולה
כאילו לא ראתה את שושי, המשיכה בדרכה, עוברת את שושי ושואטת
הלאה מלווה בקול נהמת מנוע ותנודת המגבים.  "לעזאזל" שושי רקעה
ברגלה, ואז נעצרה המכונית. חיוך נסוך על פניה היא רצה לעבר
תיקייה, אוחזת בהם בחוזקה ורצה למכונית כמו מטורפת. פתחה את
הדלת במהירות ונכנסה, "או תודה, תודה רבה" ענתה וסגרה את הדלת
אחריה. המכונית היתה חמימה. מנגינת בלוז שקטה התנגנה לה לאיטה
לפי קצב שתאם את מחזור המגבים. לפתע הבחינה בישובים במכונית.
היה הנהג, אשר עורו כהה במקצת, זקן פרוע כיסה את פניו, שיערו
שחור קצר, באורך זקנו ושני מפרצים ארוכים עיטרו את ראשו משני
צדדיו. ליד הנהג היה ישוב ילד, בערך בן 10, שיערו גם הוא שחור,
אך עורו לבן צחור ועיניו כחולות. הילד לבוש בחליפת ערב, לצד
שושי היתה ישובה ילדה, זהובת שיער, והתבוננה בשקט ובלהט באלבום
תמונות שהיה מונח באמתחתה.


פרק ג' - לאן?

"תודה רבה לך שעצרת" אמרה שושי לנהג, הוא סובב את ראשו, חייך
חיוך  מקסים ושובה לב שחשף שני טורי שיניים צחורות והנהן
בראשו, אחר חזר לנהוג. "לי קוראים שושי" אמרה שושי, ושום תגובה
לא נלוותה. הם עברו מספר גומחות והר אחד. עדיין קול המגבים
ונהמת המנוע היו הדומיננטים. שושי הביטה לצדדיה, ושום דבר
המסמל שבירת קיפאון נראה באופק, המכונית עקפה תמרור שהונח פה
לפני שנים רבות, ונכנסה לעיקול קל, שושי הרימה ידה ושמה לב
לטבעת על אצבעה הקטנה, סובבה אותה  "לאן אגב אתם נוסעים?"
שאלה, הילד סבב לעברה וענה בקור רוח "לירח". שושי ציחקקה, "או
, יש לך ילד חמוד מאוד" אך הנהג המשיך לנהוג, מתעלם. "אני לא
הילד שלו, ז'אן חבר שלנו" אמר הילד נעלב. שושי העבירה מבטה בין
הילד לנהג. "ובכן ז'אן," קראה שושי לעבר הנהג תוך כדי שהיא
מנסה לתת לקולה נופך משועשע, "לאן אתה לוקח אותנו?" אך הנהג לא
ענה, "אמרתי לך, אנחנו נוסעים לירח!" אמר הילד, "וחוץ מזה,
ז'אן לא יודע לדבר" שושי חייכה, אך החלה להילחץ. "ז'אן" אמרה
וקרבה קמעה לנהג, "לאן אנחנו נוסעים?" ז'אן סובב ראשו לעברה,
וחייך, זה כל מה שהוא ידע לעשות, לאחר הבין שזה לא מספק את
שושי והנהן בראשו. "ז'אן!" קראה שושי בבהלה, "לאן אנחנו
נוסעים?!?!" תוך כדי שיהא משתמשת בידיה וגופה כדי להמחיש את
השאלה, ז'אן פער את פיו והנהן לאות הבנה, לאחר הסתכל קדימה
והצביע לעבר הירח שכבר היה בשליש החצי השני של השמים. שושי
נשענה לאחור ועצמה את עינייה.


פרק ד' - למה?

זה שעתיים שהם נוסעים, ישר, לכיוון הירח, שושי החלה מעקלת את
הרעיון ה"מגוחך" מאוד לדעתה. הם כבר החליפו את הנוף של הנגב
בנוף יותר אפרורי ולא מוכר, עברו מספר בקעות, הרים לאינספור
ולא הראו שום סימני נסיגה ממסלול זה. שושי התרווחה לה במושב,
נאנחה ואז פנתה לילד, "ולך, איך קוראים?" הילד המתין רגע קט
ושאל "זה באמת חשוב?", "לא" ענתה שושי, "רק מסקרנות", "אז זה
לא רלוונטי" השיב בסמכותיות. שושי הביטה לעבר הנהג, "הוא לא
מבין כל כך מה קורה, נכון?" הילד הנהן בראשו, "הוא מאושר, זה
מה שחשוב, לא הרבה יכולים לומר זאת על עצמם". שושי חייכה לרגע,
"אין לך מושג כמה אתה צודק". הם המשיכו לנסוע, ואז הילד הצביע
לכיוון הירח, שהראה אותות של נסיגה לעבר הלילה החשוך, ז'אן
הגביר נסיעתו. "הוא דווקא חמוד" אמרה, והילד הסתובב לעברה, "מי
ז'אן?" שאל. "כן" ענתה והביטה לעברו מחוייכת, ז'אן לא שם לב
לקורה סביבו, והמשיך בשלו. שושי שמה לב לצלקת קטנה שהיתה במרכז
מצחו במקביל לאפו הנשרי.  "ולמה אנחנו נוסעים לירח?" שאלה.
הילדה הקטנה הניחה את האלבום שעל רגליה לצידה וענתה, "זה החלום
היחיד שהיה לז'אן, הירח!", שושי חייכה, "חלום פשוט", "כן"
הסכים הילד, "חלום פשוט מאוד". "ומה באלבום?" שאלה שושי את
הילדה, בניסיון לפתח שיחה, מצא חן בעיניה העובדה שהילדה נכנסה
גם היא לאיזשהו דו שיח. הילדה הושיטה לשושי את האלבום וזאותי
פרסה אותו על רגליה. שושי שמה לב לשמלתה של הילדה, שמלה יפה
מאוד, אדומה עם מרקם צהוב מטה ומלמלה לבנה, בדיוק אותה שמלה
שהיתה לשושי כשהיתה קטנה. בדף הראשון באלבום, היתה תמונה בודדת
בעלת רקע שחור, ונקודה זוהרת אחת של אור. בדך השני, היו עוד
תמונות כאלו, וכך גם בשלישי והרביעי, רק בחמישי הבינה שושי
שזהו למעשה הירח. לפתע תנועה חדה של ז'אן קטעה אותה מלהתבנון
באלבום. "ז'אן הרים את ידו האחת והצביע בשניה לעבר האזור שבו
יושב לרוב השעון. שושי שמחה, והושיטה מיד את ידה לעברו של
ז'אן, ז'אן הביט בשעונה, אימץ את עייניו לרגע ואחר כך חייך
והנהן בראשו. הילד הסיט את ידה של שושי בעדינות ואחר שלח את
ידו שלו, ז'אן הביט בשעון הילד ועצר בצד. "ז'אן לא יודע לקרא
ספרות" הסביר הילד, "הוא מסתכל על הצורה שיוצרים המחוגים".
ז'אן דומם את המנוע, כעת יכולת לשמוע רק את קול המגבים, הוא
יצא מן המכונית וניגש ליצדה האחורי, אחר פתח את המכסה והוציא
דבר מה. סגר את המכסה והתיישב בצד, היה זה תיק פלסטיק בצבע
אדום וכחול. הוא פתח אותו והוציא מתוכו דבר מה עטוף בנייר לבן.
אחר סגר את התיק, והניח החפץ על ברכיו. הוא פתח בעדינות רבה את
העטיפה, פינה אחר פינה, קיפול אחר קיפול, שומר על שלמות
המעטפת. ובפנים היה כריך דק, ז'אן אחז הכריך בשני ידיו, והחל
אוכל אותו בנגיסות קטנות, נגיסה קטנה ולעיסה איטית וממושכת,
נגיסה נוספת ושוב לעיסה ארוכה וממשוכת. שושי היתה המומה מן
הנעשה, "מדוע הוא לא נכנס למכונית? הלוא הוא נרטב עד לשד
עצמותיו!" קראה בכעס. הילד הסביר, "הגשם לא קיים עבורו כרגע,
רק הכריך!" שושי לא הבינה, אבל שושי גם לא היתה מאושרת. לאחר
שסיים נכנס למכונית והמשיך לנסוע.



פרק ה' - להתראות?

הם טיפסו מעלה לפסגת צוק, הנוף כבר לא היה מוכר, והירח כבר לא
נראה כמעט, היה זה חלקו העליון שביצבץ בזוהרו הלבן ותו לא.
"ובכן," אמרה שושי, "כנראה שהיום לא נגיע לירח אחרי הכל אה?"
הילד חייך, יש עוד כמה דקות". שושי גיחכה לעצמה, היתה חייבת
להודות שהיו מספר רגעים שהיא האמינה לתומה שאכן הם נוסעים
לירח, הכיצד יכלה להיות כה פתיה?" המכונית המשיכה לטפס במעלה,
ההר ואז, ללא כל סיבה נראית לעין אמרה שושי , "אני לא בטוחה,
אבל אני חושבת שאני אוהבת אותו". "אני יודע" ענה הילד. המכונית
המשיכה לטפס מעלה ומעלה במעלה הצוק, שפן קטן קיפץ לו לרגע לצד
המכונית. שושי עצמה את עינייה, "אני צריך ללכת" אמר הילד, שושי
פקחה את עינייה, "אז זה נכון?!" שאלה, הילד הנהן בראשו, הילדה
כבר לא ישבה ליד שושי. דמעה זלגה על לחייה של שושי. "להתראות"
אמרה שושי לילד. המכונית הגיעה לראש הצוק, והמשיכה לנסוע
בטירוף, מהירותה הולכת וגוברת, כבר ניתן לראות את הירח בשלמות
מתחת לצוק. כעת קול המגבים נעלם בתוך רעש המנוע הצווח. המכונית
הגיעה לקצה הצוק. שושי עצמה את עינייה בחוזקה, קולות רועשים של
אדום וכחול מתערבבים יחד הדהדו בראשה, פקחה את עינייה וראתה את
הכל עובר, עץ,סלעים, חול, מים, רוח, אויר, עצב. רגע זה שקרה
בשבריר שניה, ארך זמן רב עבור שושי. וכשהוא נגמר, היא פתחה את
הדלת ויצאה. ז'אן עמד שם, מביט מעלה, לכיוון כדור הארץ, הוא
היה מאושר, ושושי היתה מאושרת מפני שז'אן שלה, זאן שלה היה
מאושר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שמתאבד למען
האיסלם מקבל 70
בתולות בגן
עדן.

אז כל המחבלות
לסביות?


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/2/99 22:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אופיר צביק

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה