כשהייתי בן חמש היה לי חבר נורא טוב והייתה לנו כזאת מכונה ממש
מיוחדת ששנינו נורא אהבנו לשחק בה. היא הייתה משמיעה כאלה
צפצופים מצחיקים, עושה אורות וקופצת.
תמיד היינו באים אחד לשני לשחק במכונה, אבל מתישהו כבר היה קשה
כי הוא היה רחוק ממני באיזה רבע שעה ולא תמיד יכולנו לבוא אחד
לשני.
אחרי כמה זמן ראינו שהמכונה מתחילה להתקלקל. קודם האורות
התחילו להבהב חלש, אחר כך היא לא קפצה כל כך... זה היה יותר
צליעה. הצפצופים גם כן נשמעו כמו איזה שיעול. בסוף הכל כבר
הפסיק לפעול ולא היה עם מה לשחק.
אבא אמר שהמכונה הזאת זה לא צעצוע ושאי אפשר סתם להזניח אותה
ולצפות שהיא תפעל כרגיל.
אני לא ידעתי אם הוא צודק או לא ואמרתי לו שהכל יהיה בסדר וזה
לא כי הפסקנו לשחק בלא צעצוע הזה. וחוץ מזה, אז מה אם הפסקנו?
מכונות כאלה אמורות להמשיך לפעול לבד, לא?
בשלב מסוים החבר שלי עבר לחו"ל, אבל המכונה עדיין הייתה
מקולקלת, אז החלטנו לתקן אותה ביחד. הרי הוא היה קרוב אליי
באיזה כמה אלפי קילומטרים, אז התחלנו לשלוח את המכונה אחד לשני
בדואר וכל פעם אחד מאתנו תיקן חלק. היו עוברים עליי ימים
בציפייה למשלוח, כדי שאני אוכל לעבוד עליה ושסוף סוף היא תהיה
בסדר.
אחרי כמה חודשים המכונה התחילה לפעול שוב והחלטנו שנינו שהפעם
לא משאירים אותה להירקב באיזה ארון או משהו כזה. לא הרבה זמן
אחרי זה החבר שלי עבר חזרה מחו"ל והמשכנו לשחק במכונה כמו פעם,
רק עם קצת יותר תשומת לב שלא יקרה לה כלום. אחרי הכל, זו
מכונה, לא צעצוע. |