[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"איי, זה שורף ", התבכיינתי כשאמא עשתה לי פו. "די מתוק, עד
החתונה זה יעבור" כך אמא אמרה, כך היא תמיד אומרת ואני לא מבין
מה כיף להיות עם בת, כשאני נהנה יותר להסתובב עם החבר'ה. הם לא
יבכו אם אגנוב להם ביסים מהקרטיב או בטעות אפיל אותם מהמדרגות,
באמת שבטעות. המנהלת שלחה אותי לכיתה אחרת וכתבה ביומן שהרבצתי
שוב לבנות ושהיא רוצה את אמא לשיחה. הפעם לא יכולתי לזייף את
החתימה של אמא.

אמא. מנהלת. שיחה. אני. בוכה. אחרי שסיימתי לבכות בגלל המכות
על הטוסיק, אמא נרגעה, צחקה ואמרה שטוב שאני חלק מהמשפחה כי
אחרת הייתי מזייף את כל הצ'קים שלה ובורח עם כל הכסף שאין לנו.
אבל הפעם הכאב לא היה ממנה ואמא דווקא עזרה ועשתה לי פו.

"... רון, קובי, טלי וזהו. טוב, כולם נוכחים ואפשר להתחיל את
השנה החדשה". כולם נוכחים זה ברור כי זה היום הראשון כמו שרק
בהתחלה כותבים יפה ועושים שער במחברת ואח"כ כדאי שהמורה תגיד
תודה אם תזכור להביא את החומר לשיעור. שנה חדשה, כיתה חדשה,
חברים חדשים ויריב. ארבעים בנים ובנות בכיתה אחת בלי מזגן, אבל
בתחילת השנה עדיין לא מזיעים. הבנים אומנם תמיד מסריחים משיעור
התעמלות, כך טלי אומרת אבל זה סיפור אחר. ארבעים בנים ובנות
שאת חלקם אני מכיר עוד מהגן, את השאר שהכרתי ביום הפתוח של
בית- הספר בחופש הגדול ואת יריב, הנודניק מהשכונה.

"תזוז קצת הצידה" ניסיתי להתמקם על כסא העץ ולדחוק אותו
בעדינות. "תזוז אתה, אני הגעתי ראשון" הוא ענה בעצבנות. "המרפק
שלך מפריע לי" אמרתי כשהרגשתי משהו תקוע לי בין הצלעות "ולי
הפרצוף שלך". זה היה הבוקר טוב של שנינו. היחיד שלא רציתי ישב
לידי והחליט להטריד ולהציק לי. כל הזמן הפרענו אחד לשני כי
שנינו גדולים אבל השולחן עדיין קטן עד שהמורה החליטה להוציא את
שנינו כי אנחנו מדברים. מדברים? אנחנו? מי בכלל חבר שלו? שוב
פעם שלחו אותי לכיתה אחרת. אני חושב שהציונים שלי טובים כי כל
הזמן בתור עונש מעיפים אותי לכיתה של הגדולים. התחלתי את השנה
החדשה בכיתה השמאלית של הגדולים ואני חושב שזה אומר הכל.
"מעניין מה יש בטלוויזיה עכשיו" חשבתי לעצמי וספרתי את השניות
עד לצלצול הגואל. "יש אלוהים!" צעקתי כשהצלצול קטע את
מחשבותיי. "נא לא לשכוח להרים כסאות" המורה הזכירה לכל אלו
שאוהבים לשכוח. באותו הזמן כבר הייתי בחוץ, גורר את התיק הכבד
והמרופט מהמסעות אל הבית. הרבה ספרים ומחברת אחת. עברית
בהתחלה, אנגלית בסוף וחשבון היכן שנשארו דפים ריקים. המורה לא
אהבה את ההתייעלות שהפגנתי. התחננתי שלא תיתן לי הערה כי מספיק
הסתבכתי עם אמא ושמחר אביא את כל המחברות. היא הסכימה לבסוף
ואת רוב שעות הבוקר, כשתפסה אותי, ביליתי בכתיבת מאה פעמים את
המשפט "יותר לא אשכח להביא את כל המחברות" אבל עכשיו כבר צהרים
ואני בדרך הביתה. הולך בשביל, מחפש חברים לדרך, שלא ישעמם.
החלטתי לחסוך את הכסף של האוטובוס בשביל לקנות קלפים במכולת.
בעטתי באבנים כשבמוחי אני משרטט שער דמיוני וחושב איך זה
להבקיע שער גורלי בזמן פציעות. אבן אחת פגעה בחתולה משוטטת
שעכשיו צלעה. "סליחה" צעקתי אך זה לא עזר. המטפלת חיכתה לי
בבית והצעקות שלה הבהירו לי שאכן היא חכתה הרבה. "האוכל כבר
מתקרר" היא צעקה. היא אהבה להכין אוכל ביתי אך לא מהבית שלי.
זה פשוט חריף מדי, אך היא לא מבינה את הרמזים. היא אומרת שאני
מבין רק פליקים אז אני לא מתווכח איתה יותר מדי. היא שלחה אותי
למיטה ואמרה ששנת הצהרים זה הדבר שהכי חשוב להתפתחות שלי אבל
אני חושב שהיא פשוט רוצה שקט. בין הסרטים המצויירים לחיים
האמיתיים לא הספקתי לעשות כלום בבית, למרות כל התכנונים, וכבר
השמש שקעה לה והשחור שהתפשט מסביב החזיר את הדיכאון והזכיר
שמחר יש עוד יום בביה"ס ושזה רק מתחיל.        

בטלוויזיה שוב חדשות כמו כל יום. מספרים את כל מה שקרה כאילו
שלמישהו אכפת. הדבר היחיד שהיה אכפת לי ממנו הייתה העובדה
כשמתחילות החדשות אני כבר צריך להיות במיטה אפילו שהכי כיף זה
להישאר מאוחר עם כל המבוגרים. ברקע שמעתי ויכוח בין אבא ואמא
אם להחזיר או לא להחזיר את הגולן. הם לא יכולים לראות חדשות
בלי להתווכח. הקשבתי קצת כי זה עדיף על לספור כבשים אבל זה היה
משעמם אז נרדמתי מהר.

"ציף, ציף, ציף" הציפורים הרעישו ברקע. אוי, שוב צריך לקום,
לצאת מתוך הפוך החמים ולהתלבש לעוד יום של שעמום. הכי גרועים
אלו השיעורים הכפולים. שני שיעורים של אותו מקצוע המחוברים
יחדיו ומשום מה זה אף פעם לא התעמלות או משהו כיפי. "השוקו כבר
מוכן" אמא קוראת לי מלמטה, מנסה לשחד אותי עם קצת עוגיות
וקוטעת את המחשבות. אני מדשדש במדרגות בעיניים עצומות וכמעט
מועד על הפיג'מה. "אמא, אני לא מרגיש טוב. כואב לי קצת הגרון
ואני חושב שיש לי חום" העברתי יד על המצח ועפעפתי עם העיניים
בניסיון להראות חולה אנוש שכמעט עומד למות לפחות. אמא לא
השתכנעה בקלות והביאה את המדחום. "למה את לא מאמינה לי שאני
חולה?" צעקתי והיא תחמנה אותי בחזרה ואמרה שזה לא לבדוק אותי,
אלא לראות אם אני צריך כדורים על מנת להוריד את החום.

כדורים, אני שונא כדורים. איך אפשר בכלל לבלוע אותם? אני מסיים
מליוני כוסות מים, משתין כמו ממטרה, אבל הכדור הארור עדיין
נתקע בגרון ומסרב להיכנס. "זה כמו לבלוע מסטיק" אבא מנסה כמו
תמיד לעזור לה ורץ לעבודה, אבל אני אפילו בלונים לא יודע
לעשות. רק מהמחשבה על הכדורים, העדפתי ללכת לביה"ס וחוץ מזה יש
את כל החבר'ה שפוגשים על הדשא בהפסקות.  

החלטנו או יותר נכון אני החלטתי ויריב הסכים שנסמן את מחצית
השולחן ולכל אחד יהיה את השטח שלו. התחלנו לסמן בעיפרון אבל
במהלך היום הקו היטשטש ואנחנו כמו תמיד המשכנו להתווכח." החצי
שלך יותר גדול מהחצי שלי" הוא התחיל איתי "מי שמדבר, חתיכת
שקרן, ראיתי איך בהפסקה מחקת את הקו עם רוק" הדפתי את המתקפה
שלו. החלטנו לעבור לכלים גדולים יותר. טושים בלתי מחיקים. כדי
שלא ימשיך לרמות החלטתי הפעם שהקו יהיה עבה במיוחד, שידע
המניאק שאיתי לא מתעסקים.

חזרתי הביתה, כשהתיק מלווה אותי כמו כלב נאמן. הפכתי את תכולתו
על המיטה. החבר'ה צעקו לי מלמטה שארד לשחק איתם בגוגואים, מי
קרוב יותר לקיר. נשענתי על הסורגים ועניתי שאחרי השיחה עם
המנהלת, אמא הכריחה אותי להיות יותר רציני גם בלימודים וגם
בהתנהגות כדי שאקבל סמיילי ביומן. הם ניסו לשכנע אותי, כשמצד
אחד כל החבר'ה מתאספים למטה מתחת לבלוק ומהצד השני כל המחברות
והספרים המפוזרים על המיטה מסתכלים עלי בגעגוע כשברקע האיום של
אמא. התלבטתי קשות עד שאיציק הגיע וסיפר שבסוף השכונה מישהו
עושה "שאשא" וזורק את כל הגוגואים לכל דיכפין. תוך שניה כולם
דהרו, מי על אופניים ומי על הסקייטבורד לכיוון שאליו הצביע
איציק ואני נשארתי עם אביב. האנציקלופדיה, לא החבר. שעת החדשות
הצילה אותי מהררי הנייר וחיים יבין הודיע שהגיע הזמן בשבילי
לישון ושוב החל הדיון בטלוויזיה אם להחזיר או לא להחזיר את
הגולן לסורים. דיון שהיווה בשבילי שיר ערש.

מיד כשהגעתי לכיתה חיזקתי את הקו מהצד שלי והוא חיזק מהצד שלו.
הקו עכשיו היה גדול וברור לשנינו ונראה כי לא יהיו בעיות.
"אני, אני, המורה בבקשה, אני יודע את התשובה" יריב התלהב מלדעת
תשובה פשוטה והצביע בלהט. "יריב, אתה מוזמן להתעופף. אתה עובר
את הקו." אמרתי "האווירי" הוספתי. הוא טען שאין כזה דבר
ומשמעות הקו היא שאני לא יכול לשים דברים בשלו והוא בשלי ושאני
לא יכול להחליט לגבי האוויר. לא הסכמתי והחלטתי לחזק את
הביצורים בספרים, שאותם הערמתי אחד על גבי השני כדי לשמור על
הקו. גם באוויר. יריב מצידו עשה את אותו הדבר. בסוף היום היה
לנו קו גדול עם כל הספרים של כל המקצועות משני הצדדים. לא היה
לנו מקום למחברת ועפרון, אבל היינו מרוצים. יריב המשיך להתווכח
ואמר שהוא יכול לעבור את הקו באוויר מתי שהוא רק רוצה והוסיף
ושאל אם עוד מעט אקבע לו מתי לנשום. עניתי לו שאם כך אז גם אני
יכול וקירבתי את ידיי לפרצוף שלו בשביל להבהיל אותו, לא לפגוע
בו. "זה רק באוויר, זה רק באוויר". חיקיתי את הקול הצפצפני
שלו. "אתה רואה שזה מעצבן?" שאלתי, אך הוא לא ענה. היד החרשנית
שלו שבדר"כ רק מניפה אצבע, הניפה הפעם אגרוף והישר לפרצופי.
הייתה זו הכרזת מלחמה. "הפעם עברת את הגבול" צרחתי. מהר מאוד
נפלנו מכיסאות העץ. "תעשה לו קארי ואן-אריק" עודדו אותי
החברים. כך המשכנו לריב בהפסקה, עד שהוא הרביץ לי עם קלמר
הג'ינס שלו וירד לי דם. המחוגה שהייתה בפנים נתקעה לי ביד. כמו
תמיד זה לא נגמר, אלא עד שמישהו בוכה. והפעם זה היה תורי, אבל
שמרתי על הקו.

האחות שחררה אותי הביתה עם תחבושת על האצבע המשולשת. בערב אמא
חבשה לי שוב. היוד הסגול שרף לי ואמא עשתה פו כדי שלא יכאב
והרגיעה אותי עד שהחלו החדשות. הטובים והרעים שוב רבים ביניהם
על השטח אבל זה אף פעם לא מעניין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קרה לכם פעם
שהלכתם לדואר
לשלם חשבון
טלפון, הגשתם את
החשבון לפקידה
מקופל וכשהיא
פתחה אותו בא
לכם פלאשבק
עצבני.

הקססה מאתמול.

קורה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/01 15:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר בנש

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה