האהבה תמיד מנצחת.

אז ככה, בשנה וחצי האחרונות, אתן יודעות, היה לי נורא קשה.
הייתי המון במחשב בקומונה, והייתי עסוקה מאוד עם המטלות הבלתי
נלאות והבלתי פוסקות של מציאת מקומי הפיזי והנפשי.

אתמול, כמו תמיד, אני מתיישבת דבר ראשון ונכנסת לקומונה,
ותגובה גוררת תגובה והזמן חולף ויש עוד דברים לעשות בבית, וזמן
איכות, כמו שזה נקרא, לא נשאר לי לבת שלי.
אתמול זה התפוצץ.
הוויכוח התחיל ממשהו שולי אבל הוא היה הזרז להתפרצות רגשות
משתינו.
זו אומרת את שלה, והאחרת את שלה.
הר געש במיטבו.
הווילון הוורוד כזה מרשרש, נפל כי הוא נתפס ונמשך ממקומו.

חילופי דברים נמשכו ונמשכו. עד היפסקם.

התכוננתי ללכת לישון... אבל אז כמו תמיד, רוחי נרגעה.
שמעתי אותה בוכה בחדרה. כבר היה כמעט 11 בלילה.
שתינו היינו מותשות.
קמתי וניגשתי אליה. "מחלתי על כבודי", כשאני בכלל לא מרגישה
שיש לי כבוד.
ובמקרים כאלה אני חושבת שזה בכלל אגו ולא כבוד.

ניגשתי אליה וישבתי לידה במיטה.
פחדתי שהיא תגיד לי ללכת. היא לא אמרה אבל גם לא הראתה סימני
קרבה.
שמתי עליה יד, חיבקתי אותה. ראשה שעון על כתפי בבכי מותש.
כך ישבנו חצי שעה בקירוב.
בלי דיבורים. רק עם הידיים המחבקות שלי. והמודעות שלי לשליחת
אנרגיה טובה ואוהבת אליה.
בשלב מסוים, עדיין בלי דיבורים, ראשה נצמד לחזי, היא בוודאי
יכלה לשמוע את דפיקות לבי.
עטפתי אותה בזרועותיי באהבה אין קץ.
התחלתי ללחוש לה את רגשות אהבתי ואת המילים האוהבות שלפעמים הן
סתם צירופי אותיות שרק שתינו יודעות את המשמעות שלהן.

הבכי התחזק למשמע המילים, ואני ידעתי שלבה מתרכך.
עלו בי המקרים של האמהות שהילדים שלהן, לא עלינו, כבר לא
איתנו, אם מתאונה או מחלה, והודיתי בלבי לאלוהים שיש לי
ילדה-נערה שאני יכולה לחבק ולחוש אותה פיזית. הרגשתי ממש את
הסיבה לכך שבאנו הנה עם גוף. אנחנו צריכים את המגע, את
החושניות, את הפיזיות כדי להפנים ולהרגיש.

ואני כך מברכת אותה בלבי וממשיכה לחבק אותה ללא מילים, והיא
בהתאמה מתרככת והולכת, כמו מרגישה את תחושותיי...

אחר כך שוחחנו על החוסר שיש לה בתשומת הלב שלי. ושגם היא
במשבר, לא רק אני. הסכמתי איתה שכשלאימא קשה, גם הילד סובל.
הסכמתי איתה והודיתי שזה אכן היה המצב. אבל גם לי היה קשה.
ונכון, זו הייתה תקופה מאוד קשה, שנה וחצי. כי גם כשהתחלתי
לעבוד היה לי מאוד קשה. והיא שותפה לכל.
היא אמרה שאולי בגלל זה היא ירדה בלמודים... או קצת פטפטה יותר
מדי.

יכול להיות. אבל ככה זה...

ואם יש אהבה, היא מנצחת.

זה מה שאמרתי לה ברגוע כל הרגיעות.

יש אהבה והיא מנצחת.

והיא נרדמה ממש בזרועותיי האוהבות...

ואני הרגשתי שהתפרצות הלבה הזו הייתה זרז לניקיון פנימי אצל
שתינו.
היא הייתה התנגשות לצורך התנקות...
ושמחתי שהייתה לי היכולת לראות את זה ולא לשקוע לביצה של אגו
ושל מלחמת כוחות.

והאווירה נקייה ואוהבת למרות הכל.

כשיש אהבה היא מנצחת... ובגדול...