זה באמת הלהיב אותי העניין הזה. לקח לי איזה יום-יומיים לגלות
במה להיתלות במקום ההוא, אבל כשגיליתי, נדהמתי כמה זה פשוט,
ונפלא, ונגיש. כל פעם הייתי ניגש למכונה, בוחר מהתצוגה שלה
משקה, משקה עליו לא נתבקשתי לשלם כלל, הייתי צופה בכוס נוחתת
בזריזות ובמשקה המוגז זורם אליה בעצמה בשני זרמים אדירים- אחד
של הסודה והשני של תרכיז המשקה- ואז תמיד הגיע הרגע הגדול.
המשקה, בכל פעם מחדש, היה מציף את הכוס, היה ממלא אותה
במהירות, וכשהגיע למפלסה העליון לא היסס לשניה והמשיך לזרום,
ובכל פעם מחדש הייתי צופה בהנאה בכוס מוצפת, עולה על גדותיה.
   זה שום דבר, תגידו, ממה אני מתלהב. אבל ההצפה היום-יומית
הזאת ריגשה אותי כי היה נדמה לי שהיא מסמלת משהו על חיי, אם
בגילי הצעיר , ובלי שאתחיל בעצם את חיי, אני מסוגל לראות את
כוסי מוצפת, מצבי נהדר. ואם כשהכל פתוח לפני, כבר כוס חיי
מוצפת, כשאיישם משהו מתקוותיי, היא תשתולל ממש, תציף את כל
החדר.
   הרגעים האלו, של הצפת הכוס, היו באמת הרגעים היחידים בהם
הרגשתי שכוס חיי, בעצם, רוויה, בשאר הרגעים לא חשבתי על זה.
אבל ברגעים האלה המחשבה הזאת תפסה אותי כל-כך חזק, שאושר לא
יצליח להגדיר את הרגשתי. יש לי הכל. לוחץ על כפתור ואינני צמא
עוד, אינני נואש עוד למתיקות בפי, ועוד מתיר לעצמי לתרום קצת
לצינורות הביוב. כל-כך התלהבתי, שהייתי ניגש לשם כל חמש דקות
בערך, לפעמים לוקח שתי כוסות בגיחה אחת, כבר לא הייתי מבחין
בטעמה המלאכותי של הקולה הדיאטטית שהזמנתי, היא הייתה רק תירוץ
לחיוך שחייכו עיניי בשניית האושר העילאי. כל-כך התלהבתי,
שהייתי שותה משהו כמו ליטר בשעה, מה שגרם לי לגשת להתפנות כל
חצי שעה בערך, מה שגרם להתרחשותו של הבלתי נמנע, שבאחת הפעמים
איאלץ לראות את שני, שהרסה לי את החיים.
   שני הייתה מקרה מיוחד. לפניה היו מקרים בהם אמרתי לעצמי
שעדיף היה לו נולדתי אילם, אחרי שפלטתי כמה דברים מיותרים, או
שקיוויתי להיות נטול חוש טעם, כדי שאוכל לשבוע מחול בלי לסבול
את טעמו. היו מקרים, אפילו, בעיקר אחרי המצאת להקות הבנים,
שחלמתי על חירשות. אבל שני- היא הייתה הפעם הראשונה והיחידה
בחיי שלא היה לי ספק שעדיף היה לי לו נולדתי עיוור, ואת זה
הרגשתי כבר אז, בפעם הראשונה שראיתי אותה, בין שירותי הנשים
לשירותי הגברים בעבודה. זאת לא הייתה בעיה מינית. אם זו הייתה,
ייתכן שהייתי שוקל עיקור במקום. אבל העיניים שלי, העיניים
הנפלאות שלי, הכל-כך לא אסתטיות וכל-כך יעילות, לא יכולתי
להעלות בדעתי לרצות להיפטר מהן (מה גם שלא שמעתי על רופא,
שבדומה לעיקור, מנקר עיניים). למעשה שני הייתה המקרה היחיד
בחיי שלא הצלחתי לחשוב על בחורה באיזור הגיל שלי בצורה מינית
בשום-אופן. פעמיים ניסיתי להסתכל עלייה ככה- פעם כשניסיתי
לנעוץ עיניים בישבנה, ופעם שנייה כשחשבתי לאמוד את ממדי החזה
שלה- אך בשתי הפעמים נשמעה צרימה כל-כך חדה בראשי, שהרגשתי
כאילו אני לפחות אונס תינוקות כשאני מנסה את זה, אז הייתי חייב
להפסיק.
   הפנים שלה היו, בפשטות, הדבר הכי יפה שיצא לי לראות. וזה
בעדינות.
   היה לה שיער שחור, ארוך וגלי, מהסוג הלטיני, ומתחתיו פנים
חלקות, נקיות מאיפור ונטולות פגמים בדיוק בגודל הנכון. חלוקה
מרהיבה של הפרצוף, לא המצח סטה מהמידות הרצויות, לא האף ולא
הסנטר. ובמרכז עמדו שתי עיניים ירקרקות, גדולות ועדינות,
עטופות בריסים ארוכים וגבות צרות. מושלמת. ובנוסף לכל הצרות,
בפעם הראשונה שראתה אותי, שם מחוץ לשירותים, היא חייכה בפה
מלא, כאילו הכירה אותי, חיוך לבן לחלוטין, אמיתי, שהקפיא אותי
ואת דמי.
   מכיוון שלא יכלתי לתלוש את עיניי בו במקום, מיהרתי להנמיך
את ראשי ואת עיניי שבו אל תוך הרצפה, וברעדה נמלטתי אל תוך
השירותים בלי להסתכל לאחור. כשיצאתי, היא כבר לא הייתה שם.
עליתי לשתות ונרגעתי.
   כצפוי, הרבה עבודה לא הופקה ממני ביום העבודה ההוא. קצת
קשה לעבוד, כשאתה לא מצליח להפסיק לרעוד מהלם. כמעט כל היום,
ונשארו הרבה שעות ליום ההוא, בהיתי בשולחן עמוס המסמכים שלי
מתוך פחד לעצום את עיניי, ידעתי שאם יעצמו, חיוכה הלבן ימתין
לי שם ויתקוף אותי שוב. בשאריות הזמן הסתובבתי במסדרונות הקומה
מתוך ציפייה להבחין בה, ואז להימלט. אמנם, כפי שכבר ציינתי,
המראה שלה גרם לי לרצות לתלוש את עיניי ממקומן, אך החלטתי שכל
עוד עיניי במקומן, אולי כדאי לנצל אותן כדי להעיף עוד מבט
בשלמות הזאת, שנמצאת, כך הסתבר, רק שלוש דלתות מדלתי. כשהסתיים
היום, ועליתי לאוטובוס הביתה, נשמתי לרווחה על כך שהיום לא
יהיו התקפי-לב נוספים, אבל על כל מקרה השארתי את עיניי עצומות
להמשך הנסיעה, מציץ רק מדי פעם בתואנה שהתחנה שלי עלולה להגיע.
ברור מה באמת קיוויתי לראות.
   היום ההוא גרם לי להרהר בלילה בקיומן של נשים יפות, ולשאול
את עצמי האם לא היה עדיף לבטל את קיומן, האם לא היה נחסך לי
סבל רב בכך. בסופו של דבר הסקתי שלא נשים יפות גרמו לי לנדודי
שינה, מרובן הפקתי את מיטב ההנאה שבעצם קיומן, על רובן יכלתי
לפנטז, מה שהספיק לי תמיד. זו הייתה היא. היא הייתה הבעיה, יש
גבול לשלמות, חשבתי. איך אוכל להתמודד עם דבר כזה, כשאני יודע
שלא משנה כמה יש לי, לעולם לא אשתווה לקמצוץ מתכולתה החיצונית
בלבד.
   הבעיה הייתה, בעצם, שעל כל הנשים היפות יכלתי להתנשאות, לא
משנה כמה יפות הן, הן בטח כל-כך ריקניות וטיפשות. זה החזיק
אותי, זה אפילו עשה אותן קטנות בעיניי, במקרים מסוימים אפילו
ברות-השגה. אבל לא שני. במקרה שלה, חשבתי, לא משנה כמה חכם
אחשוב שאני, ואני חושב שאני מאד מאד חכם, לא אוכל להשתוות
אליה. בגלל זה היא יכלה להיות הבחורה הכי טיפשה שנולדה אי-פעם,
עדיין, לנוכח הפנים המהממות האלה, כל מה שאוכל לומר יהיה מן
"גא.. גא... גא..." מגומגם ועמוס ריר.
   למחרת הצלחתי לשרוד את היום בלי לראות אותה כמעט. ראיתי
אותה רק פעמיים. בפעם הראשונה, על הבוקר, נבהלתי כשראיתי אותה
והפסקתי לנשום לכמה שניות, ובפעם השניה, אחרי שהכנתי את עצמי
מספר שעות למפגש המקרי הבא, וחישבתי לפרטי פרטים איך עליי
להגיב, נבהלתי כשראיתי אותה והפסקתי לנשום לכמה שניות. את שאר
היום העברתי בשלום יחסי. כמובן שהייתי צריך להתאפק לא לצאת
החוצה, מה שמנע ממני גישה למאגר האושר שלי שבמכונת המשקאות,
אבל לך תגיד לבן-אדם לנדב את שלוות הנפש שלו עבור כמה שניות של
אושר. הייתי דומה לחולה, שניתוחו, שייתכן וכרוך במעט סבל, יכול
לשפר את חייו בצורה ניכרת. ברור שסירבתי לעלות על שולחן
הניתוחים.
   כשהגעתי הביתה גמעתי בקבוק דיאט-קולה בשניות, ובעקבות זה
הבנתי כמה הייתי צמא, וכמה רגעי עונג מנעתי מעצמי, אז החלטתי
שמחר אני חייב לדבר איתה ויהי מה. התחלתי לתכנן מה אומר לה
כשאראה אותה, באילו תנועות ידים אשתמש, אילו שאלות אשאל אותה
ואיך אגיב על תשובותיה (השאלות שתיכננתי לא השאירו הרבה מקום
ליצירתיות בתשובות). הכל היה מוכן למחר עד הפרט האחרון, לא היה
מקום בשביל הכישלון להשתחל אליו. הלכתי לעבודה בביטחון מלא
בעצמי.
   ואז ראיתי אותה. היא שינתה משהו בשיער, אספה אותו מעל הראש
או משהו כזה, והיא נראתה אפילו יותר מדהים מאתמול. זה שינה את
כל התמונה. לא יכלתי לומר את כל המשפטים שתכננתי לרגע שאראה
אותה בשיער פזור כששיערה אסוף. שתקתי. היא כנראה הבחינה
שהתכוונתי לומר משהו, כי היא הביטה לי ישר בפנים, וכשראתה את
המילים נתקעות בתוך פי, חייכה את החיוך האלוהי שלה והמשיכה
ללכת. לו רק הייתה נוחתת קורה מהתקרה על ראשי.
   אחרי שניצלתי את העובדה שראיתי אותה נכנסת לחדרה כדי לעלות
להביא לי שתייה, קברתי את עצמי בחדרי, שומע קסטות שהכנתי לפני
עידן שני, ומנסה, ללא הצלחה, לעבוד. אחרי דקות ארוכות של תסכול
אין-סופי, התחלתי לשקוע בשירים, התחלתי לתופף בעיפרון על
השולחן ולשיר את השירים מילה אחרי מילה, מתוך היכרות עמוקה של
שותף לצרה, שזהותו השתקפה במה ששמע. מתוך כל הרעש שייצרתי,
הצלחתי לשמוע קול מזייף איתי את השיר, מילה מילה גם-כן,
ולהזעיף פנים. הם, כמובן, איבדו כל צורה כשגיליתי מי הוא השר.
היא מכירה את השירים שלי- כמה מושלמת אפשר להיות? כיביתי את
הטייפ.
   "תגיד" היא אמרה בטון משועשע "אתה מתחמק ממני או משהו
כזה?" הייתי בהלם מוחלט . הדבר הכי גרוע היה שעכשיו הייתי חייב
להגיב, הייתי כלוא בחדרי, והיא חסמה את הדלת. שכחתי את כל
הטקסטים שהכנתי בבית, לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב להיזכר
איך אני הייתי מתנהג במצב כזה.
   "לא נראה לי" אמרתי בהססנות "הייתה לי הזדמנות בכלל?"
   משום מה התשובה שעשעה אותה. היא התיישבה (בלי הזמנה ממני!)
והתחילה לדבר איתי. גיליתי שמרגע שיושבים מול ההגה, הכביש לא
מפחיד כל-כך. השיחה הייתה נחמדה, אבל משהו בה היה נוראי-
בת-השיח המדהימה שלי התגלתה גם כבחורה חכמה מדיי. אלוהים,
מסתבר, לא סוציאליסט.
   בהסתכלות לאחור השיחה הלכה מצוין גם בזכותי. לראשונה בחיי,
אני חושב, הצלחתי להיות מקסים. לא יודע איפה החבאתי את היכולת
הזאת כל החיים, מעולם כנראה לא הזדקקתי לה לפני כן. הפעם-
כשהרמת האף הייתה מחוץ לתחום- היא הייתה המפלט האחרון, והיא
עבדה נפלא. דיברנו על השירים ששרנו בצוותא, ועל העבודה, פיתחנו
אחוות עובדים חדשים מוזרה. העניין המוזר היה, שלה יכלתי לומר
את הדברים המלוקקים ביותר בעולם בלי שיתחשק לי להקיא על עצמי,
מהסיבה הפשוטה שלא משנה כמה חנפני הדבר, כשמדובר בה, אין ספק
לגבי אמיתותו. זה כנראה היה סוד הקסם שלי כשהייתי בנוכחותה.
   בסיום השיחה היא גררה אותי לאכול איתה ארוחת צוהריים,
ובסיום הארוחה, כשהבינה שכלך העניין הזה עדיין קשה לי, הודיעה
לי מתי תבוא לאסוף אותי מביתי לפגישה שהיא קבעה לנו לאותו
הערב.
   לא יודע אם מותר לי לומר דבר כזה, אבל, וזה באמת תמוה,
מאותו הרגע היא הייתה חברה שלי. אני והיא. לרגע ירדו האלים
שנתנו לה כל-כך הרבה, כדי לנסוך עליי מעט מזל. לעלות להביא
שתייה היה עניין קל, כי אם הייתי פוגש אותה- את חברה שלי, אני
עדיין מתרגש- זה היה נפלא, ואם לא זה היה מהיר. ויכלתי לעבוד
סוף-סוף, עבדתי במרץ מטורף, כך שהשלמתי את כל מה שהחסרתי בימים
של ההתאוששות מההלם. שני עבדה איתי באותו מקום, כך שבילינו
שעות יחד כל יום. העליתי אותה למכונה כדי להראות לה את מוקד
האושר שלי. היא הבינה מה הרעיון, אבל לא הבינה מה הצורך שלי
בו. העפתי בה מבט ומיד חשבתי: באמת מה מעניינת אותי עליה של
כוס מטופשת על גדותיה כשיש לי את שני?
   החיים היו נהדרים. מעולם, אפילו לא בחלומות המנותקים ביותר
מהמציאות שלי, לא העזתי לראות את עצמי עם מישהי עם יופי שמתקרב
לזה של שני, יופי כמו שלה לא ידעתי שקיים. ועכשיו לא רק שהיא
הייתה איתי, היא התנהגה כאילו היא נהנית בחברתי. עם כל הקלישאה
שבדבר-  וכבר הזהרתי שכל מה שנוגע בה מותר לו להיות קלישאה-
היא הוציאה את המיטב שבי, והיה נדמה שכל פעם שאני מתקרב
לסביבתה, רמתי כבן-שיח, כמו רמתי כבן-אדם, עלתה בכמה דרגות.
   כך שהרגשתי חובה להגדיל את כמות הזמן שביליתי איתה, לא
בשבילי, כלל וכלל לא, אלא בשביל הכלל, שיוכל להפיק מהאני
המשופר את המקסימום. הייתי מוחמא תמידית מעצם קיומה של מערכת
היחסים, ועוד יותר החמאתי מכך שהיא הייתה היוזמת של כל
המהלכים, היא זו שקבעה את קיום היחסים מלכתחילה, היא זו שקבעה
את שעות הפגישות, והיא זו שהייתה מסיעה כל יציאה. היא גם הייתה
זו שהחליטה לקחת את מערכת היחסים לשלב הבא שלהם, שלב המגע.
   המצב באמת היה מוזר. יצאנו כבר יותר מחודש, ולא נגעתי בה
אפילו פעם אחת. למרות כל התקופה הזאת, עדיין לא יכלתי לראות את
הצד המיני שלה, רק יופי וטהרה. אני מניח שכל העניין הזה היה לה
מוזר לה מאד, כי היא הייתה, בלי-ספק, מודעת למראה שלה, ובטח
הייתה רגילה לכך שיוצאים איתה במטרה לגעת בה, ולא בפחד מהרגע
שזה יתרחש. אני לא חשבתי על הדברים האלה, מבט אחד בה ולא הייתי
מסוגל לזה. שוב פחדתי מהצרימה הנוראה ההיא. אבל היא החלה
להתמלאות תסכול מהמצב.
   כמה מוזר זה, עכשיו, כשאני לא מסוגל להפסיק לחשוב על זה,
שאני תסכלתי את שני מינית. מוזר לחשוב על כך שמישהו יעז לעשות
דבר כזה, בטח שלא אני, שכל חיי היו בנויים על התסכול המיני
שספגתי. מה שעוד יותר מוזר, זה שבחודש וקצת שהייתי איתה, נעלמו
הצרכים המיניים שלי ביחס לכל אישה בעולם. קיומה של שני גימד את
כולן, ועליה, כבר אמרתי, לא יכלתי לחשוב.
   באיזשהו שלב היא כבר הבינה שממני לא יצא שום-דבר, והחליטה
שכמו בכל שלב במערכת היחסים החולנית הזו היא תיזום הכל. זו
הייתה הפסקת צוהריים בעבודה, ונסענו ברכב שלה לאכול בחוץ.
כשחזרנו, ויצאתי מרכבה, היא התנפלה עליי בנשיקות. לא הייתה לי
בעיה עם זה, הייתי שמח ללעוס את פניה לנצח. זה נמשך כמה דקות,
ואז היא תפסה לי את הידיים וגררה אותם למטה, לישבנה, מתאמצת
לגרום להן ללטף אותה. התנגדתי. לא הייתי מסוגל להכיר בעובדה
שהיא קיימת גם מתחת לצוואר. היא נלחמה בי, ליטפה אותי, ניסתה
בכל כוחה לשכנע את ידיי להצטרף לחגיגה, ללא הועיל. אחרי כחמש
עשרה דקות של לחימה ללא חת של כל המעורבים, היא התייאשה,
וביתרת כוחה דחפה אותי רחוק ככל האפשר ממנה.
   "מה הבעיה שלך?" היא צעקה. גם זה הלם אותה.
   "אני... " גמגמתי "אני לא מסוגל לגעת בך" נראה לי שהוספתי
למילים גם פרצוף נחמד שיביע את דבריי. מיד הבנתי כמה זה לא היה
נכון מצדי לבחור דווקא במשפט הזה מכל המשפטים שעמדו לרשותי,
מיד יכלתי לראות על פניה כמה המשפט האיום הזה עורר בה סלידה.
מכאן התחיל שטף צעקות מטורף וחסר מעצורים, היא הייתה בהלם ולא
התביישה להביע את זה. בסיום הנאום המבולבל שלה הבנתי רק שאסור
לי להתקרב יותר לתחום שלה, ואם אעשה זאת, היא תגרום לי להצטער
על כך כל חיי.
   לא ידעתי מה לומר. היא גם לא רצתה לשמוע אותי, היא התכוונה
לדבריה ברצינות שהפחידה אותי. היה איזה מבט אחד שהיא העיפה
לעברי, עיניה צומצמו לכיווני בתיעוב, שלא ידעתי שיכול להיות
קיים בהם, שסימן את הסוף המוחלט. היא הסתובבה לעבר הרכב שלה,
היא החליטה שאת יום העבודה הזה אין טעם להמשיך. השניה שבה נגע
גופה במושב המכונית, הייתה הפעם הראשונה שהבחנתי איזה גוף
מדהים יש לה, וכמו שקרה עם פניה, נאלמתי. כשהתאוששתי, הבחנתי
שהרכב כבר מותנע, ורק אם אתפוס אותה יש לי הזדמנות, אולי,
להציל משהו. רדפתי אחרי המכונית בכל כוחותיי, אך כל מה שתפסתי
היה עשנו השחור של המפלט.
   בשניה שהמכונית יצאה משדה הראיה שלי, ידעתי שחיי נהרסו.
היא תהיה בסביבתי כל הזמן בלתי מושגת לגמרי. ידעתי שכל מה
שארצה מרגע זה הוא ללטף את גופה המדהים של שני, לגעת בה ללא
הפסק. ידעתי שגם לעולם לא אמצא מישהי שתצליח להוות מאית ממה
שהיא, ולכן לא אוכל ליהנות שוב ממערכת יחסים. אך יותר מכל
ידעתי שמעתה לא אוכל ליהנות מדבר, כי כל דבר שאעשה, כל מראה
שאראה וכל טעם שיבוא בפי, אחשוב כמה נפלא היה אם זה היה איתה,
ואיך ההנאות הפשוטות האלה הן לא כלום לעומת להיות איתה, ואיזה
אידיוט הייתי שהיא הייתה שלי, לגמרי שלי, וויתרתי עליה סתם.
    צדקתי.
   הריצה הזאת עייפה אותי, והפיח נכנס לי לגרון. כל מה שרציתי
זה להירגע, קצת לנוח מהמאבק, לשטוף את הגרון במשהו קר ולהרוות
את הצמא. נכנסתי בחזרה לעבודה, צמא כמו גמל בלי דבשת, ועליתי
קומה למכונת השתייה. כשהצלחתי לבסוף לאפס את נשימותיי, נזכרתי
מה עושים ולחצתי על הכפתור. שום כוס לא ירדה, במקומה נדלקה
במעלה המכונה נורה אדומה, "הכנס מטבע" היה כתוב עליה. עכשיו
הייתי צריך לשלם.