נעמדתי על הכביש והרמתי את היד.
לא הספקתי למצמץ ומיד עצרה מכונית. פתחתי את הדלת ובפנים ישב
יצור דוחה, עם שיניים בולטות מצהיבות, עיניים שכמעט יוצאות
ממקומן וחיוך מרוח ומלגלג.
הוא מיד אמר "חיפה". הדבר הראשון שעלה במוחי "בית!"
אבל פתאום במחסן המבולגן שבתוך הראש שלי צץ הספק. עם הספק לא
מתווכחים. הפעם השתקתי אותו.
נכנסתי לאוטו, חגרתי את עצמי ומאותו הרגע לא הפסקתי לקרוא
לאמא. בשקט כמובן, שהוא לא ישמע.
היצור ישב שבע רצון, הוא הצליח להשיג עוד בחורה יפהפיה שתשמש
להגשמת הסטיות של המוח המעוות שלו.
הוא הביט בי, חייך והציע לי סיגריה. מיד הצהרתי שאני לא מעשנת
למרות שהייתי מוכנה לעשן 20 סיגריות יחד רק כדי שייחנק מהעשן.
אולי הייתי צריכה לקחת את הסיגריה... עכשיו פתאום אני חושבת על
זה... הייתי יכולה לכבות לו אותה על העין. הוא בכל זאת ניסה
לשכנע אותי, אבל סירבתי.
אח"כ הוא הציע לי שוקולד, אמרתי "לא, תודה". הודיתי לו! למה
עשיתי את זה?!
הוא החליט לא להתייאש והרים את ידו לכיווני... כשהיא הייתה על
הלחי שלי הרגשתי את האוכל של הבוקר עולה אט אט במעלה הגרון...
יכולתי לחוש את החיידקים רובצים עליי, מכסים את כולי.
צרחתי כל כך חזק אבל אף אחד לא שמע. אפילו לא הוא.
'מה הוא עושה?' חשבתי לעצמי... 'מה אני אגיד לו?... הוא בסך
הכל מלטף אותי, זה הכל.'
"תפסיק."
זו המילה היחידה שיצאה לי מהפה.
הוא צחקק מעט והמשיך ללטף אותי. "אל תפחדי", הוא אמר, "את
פוחדת?"
"לא, אבל תוריד את היד!"
הוא הוריד אותה חזרה על ההגה והמשיך להרגיע אותי שלא אפחד
ושהוא יודע שיש משוגעים בכבישים, הוא שמע על מקרי אונס כבר
ואני לא צריכה לדאוג. "את מבטיחה שלא תפחדי?"
למה אני כזו מטומטמת? איך? איך יכולתי לשבת שם ולהגיד לו את כל
מה שהוא רצה לשמוע? אני כל כך עלובה! כל כך חלשה! מגיע לי!!!
אני שוב מרגישה את היד הלחה והמזוהמת שלו על ראשי, נעה
בדביקות... אף אחד לא סתם לי את הפה, אבל אני ישבתי ושתקתי
ושוב מלמלתי משהו בין שפתיי.
מסביב הכל ריק. רק הרים, כמה כפרים ערביים בסביבה, מטע זיתים
וכמה מכוניות על הכביש. המוח שלי כבה. הגוף שלי השתתק. אני
רוצה את אמא.
'למה אני? אני לבושה בסמרטוטים, לא מסורקת, אני כתם אחד
גדול... למה שהוא ירצה בכלל לגעת בי?...'
לפתע הוא סטה ימינה וירד לשוליים. לימיננו מטע זיתים, לשמאלנו
כביש ואחריו הרים, קילומטרים של הרים. מתחיל כבר להחשיך.
הוא כיבה את המנוע ויצא מהאוטו. לא ידעתי מה לעשות. להישאר?
לצאת? המוח שלי החל להוציא אדים, הכל נמס בתוכי, יש בי קצר.
יצאתי בזהירות והשארתי את הדלת פתוחה.
"לאן את הולכת? אני רק יצאתי להשתין!"
שום דבר לא זז, הנשימה שלי נהייתה כבדה, הרגליים רעדו ולא
הייתי מסוגלת לעמוד עוד. רציתי לקרוע לעצמי את הפנים, לגרד את
כל העור מעליי! לקלף את עצמי ולהיעלם...
אני שומעת את צעדיו מתקרבים על החצץ, אני מביטה אחורה ולפתע
ידיו הענקיות לופתות אותי בכל הכוח. אני נגררת, מנסה להיאבק,
בעטתי ברגליי בכל הכוח, שימות! ניסיתי לתקוע את ציפורניי
הקטנות בעורו הדוחה. צרחתי. הפעם הוא שמע. צרחתי וקיללתי אבל
הוא המשיך לגרור אותי. אני רואה רק חושך בעיניים. הלב שלי עמד
להתפוצץ ממהירות דפיקותיו.
נזרקתי על האדמה, על אבנים. ניסיתי לזחול, לקום, לבעוט אבל
בגדיי החלו נקרעים בידיו המזיעות.  אני רואה את פרצופו הזר
והמבחיל והוא עוד מחייך.
הוא עליי. ואני בוכה.
כשאזלו הדמעות הייתי כמו צמח. הבטתי בשמיים וכל מה שחשבתי עליו
זה הלוואי שאבא שלי היה רואה את זה. הלוואי שהוא היה זוכר את
זה לנצח. הוא לא היה חולם עוד שאהיה הרקדנית הטובה ביותר או
הזמרת הטובה ביותר או השם יודע מה... הוא היה מפסיק לחלום.
ומתאבד.
אבל קודם אני.