חוף, ים, שקיעה, רחש הגלים הנשברים על המזח על החוף, שירים
שקטים שבוקעים מהרדיו.
אני ואת יושבים מכורבלים אחד בשנייה, מביטים לאופק, שותקים,
מנסים שלא להוציא שום מילה כדי שלא להרוס את הרגע. עוד שנייה
הם יתקרבו אלינו.
בינתיים לא קורה בינינו שום דבר. "אולי זאת רק ההתחלה", אני
מייחל לעצמי. אני מקווה שלא יהרסו לנו את הרגע בו אולי יפרוץ
לאט לאט אותו רגש חבוי שמסתתר כבר הרבה זמן ולוחץ.
כל פעם מציץ לשניה ונעלם, מחכה לתגובה, לפעמים רומז, לפעמים
אומר במפורש.
כבר כמה דקות שאנחנו יושבים ככה, אולי שעה, אני מנסה לחשב לפי
השירים ברקע כמה זמן עבר.
אני מנסה לברור בשירים שיר שיזכיר לי אותך בכל פעם שאני אשמע
אותו אבל כולם שייכים לזוגות אחרים שמקדישים אותם לבני/בנות
זוגם.
אנחנו מתקרבים עוד כדי להתחמם כנגד הבריזה הקרירה מהים. הם
מתקרבים עוד. אני שומע את קולותיהם מתחזקים ומתחילים להפוך
ממלמולים למילים, למשפטים.
כשהם כבר ממש מעלינו אני אומר לך כמו לא שם לב אליהם "בואי
לטיול קצר". "בסדר", את עונה לי ואנחנו מתרחקים מהם והולכים
לעבר צוקון שכזה לא רחוק משם, כך שעוד אפשר לשמוע בקושי את
הרדיו.
אנו חוזרים לאותה פוזה של כרבול אל מול השקיעה ושוב שקט מסביב
והבריזה שנהייתה יותר קרירה.
ואז משום מקום, כאילו משהו השתלט עלי, אני פולט "נו, מה דעתך?
יש סיכוי?" ונעצרתי מלהמשיך לדבר לפני שאני אגיד משהו שלא
יתאים לרגע ויהרוס הכל.
את מסתכלת עלי במבט חצי מופתע, חצי לא, כאילו ציפית שזה יקרה
והנה עכשיו כשזה הגיע את יודעת את התשובה.
"יש סיכוי למה?" את שואלת בציניות מחויכת. "את יודעת למה", אני
עונה באותה ציניות. "לא יודעת, אתה חושב שזה יצליח?" את שואלת.
"לא יזיק לנסות", אני אומר. "נלך על זה?" אני מוסיף. "טוב", את
עונה. פתאום לא קר לי אלא מתחמם מהתחושה שהשגתי מה שרציתי, מה
שייחלתי לו הרבה זמן.
ואז שוב דממה ונשיקה.
חוף, ים, שקיעה, רחש הגלים הנשברים על המזח על החוף, שירים
שקטים שבוקעים מהרדיו. אני ואת יושבים מכורבלים אחד בשנייה,
מביטים לאופק, שותקים, מנסים שלא להוציא שום מילה כדי לא להרוס
את הרגע. עוד שנייה הם יתקרבו אלינו.