"אח, הבית, הבית..." פתחתי לרווחה את דלת העץ הגדולה ונכנסתי
לתוך הדירה הקטנה והאפורה שלי. 'עולם הנכר', כך אבא שלי קרא לה
כשבא לבקר פה לפני כמה שנים, ואפשר לומר שהוא הגדיר אותה די
במדויק. במודע או לא במודע, הקפדתי שכל דבר בדירה יאמר, מה זה
יאמר, יצעק, 'חו"ל'. שום דבר שמזכיר את הארץ, את המקורות, את
השורשים, לא הורשה להיכנס לדירה. מעט הדברים ששמרתי נדחפו
לארגז גדול שממוקם באלגנטיות מתחת למיטה. פתחתי את החלון,
אפריל זר דגדג לי את האף ומילא לי את הריאות. קסם זר, ככה קראו
לשיר, לא? רק שאני לא נסעתי לאמסטרדם, איכסה אמסטרדם, אני
נסעתי ללונדון, מה זה נסעתי, רצתי. אבל עכשיו כבר הייתי שם,
כבר שש שנים הייתי שם, הספקתי להחליף חמש משרות ושלוש דירות
וארבע חברות, ועוד כמה סתם. השעה היתה שעת בוקר, כמעט שמונה,
יום שישי. התאריכים הישראליים פרחו לי לגמרי מהראש, אני ישבתי
במציאות זרה, ולוח השנה הזר שלי היה מלא תאריכים זרים, שרבוטים
בשפת לעז. והטלפון צלצל.

שקט מהצד השני, מה זה שקט, 'דממוות' כמו שאמרה המורה שלי. ואז
- "טווווווווווווו..." צפצוף בווליום היסטרי יצא מהשפופרת,
אבל, בניגוד לאחרים, אני כבר ידעתי מי האידיוט שהתקשר אליי
בבוקר רק בשביל להשמיע לי איזה רעש. צפירה. למרות
שהאינסטינקטים שלי אמרו לי לעבור לדום מתוח, אפילו להצדיע, אבל
אני, ברפלקס של חתול ג'ונגל, טרקתי את השפופרת. עברה עליי דקה
ארוכה של עצבים וזעזוע, שקעתי על הספה הצבעונית שקניתי לעצמי,
והסתכלתי על השעון. שש שנים, שש פעמים אותו תרגיל מסריח. ותכף
הטלפון יצלצל שוב, אוי כמה שאני שונא את הקטע הזה, שלוש, שתיים
אחת... הטלפון מצלצל, אני מרים את השפופרת, יודע כבר מה אני
הולך לשמוע, למה בכלל אני אומר להם מה המספר שלי, הנה היא
לוקחת אוויר מהצד השני, אני כבר מחקה אותה עם השפתיים, "השנה,
הוא שונא אותך אפילו יותר."
כשזה קרה בפעם הראשונה זה עוד לא היה בדיוק ככה. בדיוק אחרי
שהשתחררתי מהצבא, ארזתי את החיים שלי לתוך ארגז ומזוודה, משכתי
את כל הכסף שחסכתי בבנק, וברחתי. מה זה ברחתי, נסתי. לא ממצוקה
כלכלית, לא מאלימות במשפחה, לא מהמצב הבטחוני. מהחיים. עוד
קצת, מר קרני, אמרתי לעצמי, עוד קצת, ואתה כבר לא אתה. אתה הם.
עוד פעם אחת לפגוש אותה ברחוב, עוד פעם אחת להיתקל בחצי שכבה,
חצי פלוגה, חצי גנון, בדרך לסופר, ויצטרכו לאשפז אותך. עם המזל
שלך, בטח גם האחות שם תכיר אותך מאיזה קיטנה. אז ברחתי. לא
רוצה לפגוש אותה, או אותם, יותר בכלל. אף פעם. כשהגעתי
ללונדון, זה היה אפריל של לפני שש שנים. לונדון נראתה כמעט
בדיוק אותו דבר, כמו חלום באפור - המון אנשים, אף אחד מהם לא
מכיר אותי, לא פגש אותי, לא חבר של ההורים שלי או של הבן-דוד
שלי או של השכנה של סבתא שלי. מה זה לא מכיר, כנראה אפילו לא
סובל. כמה נהנתי מזה, כמו מסם. סם האנונימיות. ברור היה לי,
כבר שהגעתי, שאני לא אחד מהמפגרים שחוזרים פעם בשנה לביקור
מולדת. דוקא התאימה לי מאוד הנוסחה מהשיר ההוא, של ברוזה,
"חזרתי הביתה אחרי עשרים שנה". פעם בעשור נראה לי מעל הראש.
ואם בכלל, בטח שלא חודש אחרי שעזבתי.
אבל מסתבר שלא כולם חשבו כמוני. שבוע אחרי שמצאתי דירה, כבר
היה אמצע אפריל, קיבלתי טלפון מאימא שלי, 'טלפון-טורפדו' קראתי
להם, כשהיא מכוונת היא תמיד פוגעת.
"אז מתי אתה בא לבקר?"
"בעוד חמש שנים אימא, תכיני לי מיטה."
"נו נמרודי, ברצינות, על מה אתה מדבר? אני רוצה שתבוא לבקר את
סבתא שלך לפני יום השואה. אתה יודע שזה קשה לה, ומה יקרה אם
זאת הפעם האחרונה?"
"אימא, אני אדבר עם סבתא בטלפון, אני אשלח לה מברק, יונת דואר.
אבל אני לא נוסע לארץ, לא עכשיו."
"תפסיק לדבר שטויות. אתה גם ככה צריך לבוא ליום הזיכרון לחללי
צה"ל, אז תבוא גם ליום השואה. מה זה כבר משנה, עוד שבוע
בארץ?"
"אימא... אימא, אני לא בא השנה לארץ. לא השנה, ולא שנה הבאה,
לא ליום השואה ולא ליום הזיכרון ולא לחנוכה. אני לא ידעתי איך
להסביר לך את זה, אבל מאחר וכבר שאלת..."
"אתה... אתה-אתה-אתה... אתה מה? ישראל!!! בוא דבר עם הילד,
משהו שמה בלונדון שחרר לו בורג במוח!"
"אימא, תעזבי את אבא, הוא כבר יודע. אני לא בא השנה. תעלו לקבר
של מיכאל בלעדיי, ותשאירו לו שמה אבן בשמי, ופרח. ותאמרי לו
שאני חושב עליו, שאני אשלח לו גלויה. טוב?" את המשפט האחרון
אמרתי בחיפזון אופייני, בחשש שלאחר שלוש מילים כבר יקטעו אותי
שברי צעקות ויבבות. אבל הדממה, הדממוות, שטפה את קו הטלפון.
דממה עצובה, כבר היתה לי פעם דממה כזאת, תמיד זה עם נשים ככה.
ואז היא ניתקה. אחרי השיחה הזאת הטלפון לא צלצל במשך שבוע שלם.
אני לא יודע לגמרי אם שמתי לב שהוא לא צלצל, הייתי עסוק בלסדר,
להסתדר, להתרשם, לשכוח, להיזכר. הסתגלתי. בסוף אפריל, זה היה
יום שמש, יום יפה, בדיוק התעוררתי והלכתי להתקלח ולהתלבש.
ראיון עבודה, חברה חשובה. התלבשתי יפה, חליפה מגוהצת ומעומלנת,
אפילו עניבה. אני מתארגן, מתקלח, מתגלח, מפזם איזה מנגינה
ישראלית שלא בדיוק זכרתי מה היא. עוד מעט שמונה, אני חייב
לצאת.
טלפון.
אני מרים את השפופרת בעצבנות, מציץ בשעון. שקט.
"הלו? הלו? יש שם מישהו?" פלטתי באנגלית משופצת. אבל שקט, שוב
שקט, ועוד קצת שקט. התכוונתי להניח את השפופרת, ולרוץ מהר
לתחנה, תכף התחתית עוברת. אבל אז הצליל הנוראי הזה, הצליל הזה
הזכיר לי שוב את הצבא, את התיכון, את הגן של טובה. לקח לי כמה
שניות טובות עד שהבנתי בדיוק מה אני שומע, הצצתי ביומן שלי
וראיתי את הסימון האדום. הצפירה נגמרה, ושמעתי נשימות מהצד
השני של השפופרת. "השנה, הוא לא אוהב אותך יותר. מיכאל לא אוהב
אותך יותר. בוגד." לחש קול נשי מהעבר השני.
צנחתי על הספה (אז עוד ספת פסים מכוערת), מזועזע כולי, נשענתי
אחורה. נשמתי. הפסדתי את הרכבת באותו בוקר, את המשרה שרציתי.
לקח לי שעתיים לקום מהספה. אבל לא החזרתי טלפון.

כל שנה זכיתי לאותה שיחת טלפון מיוחדת. אימא שלי, אישה מסורה,
לא שכחה להתקשר אליי בדיוק בזמן, והקפידה לא להחליף איתי מילה
בחודש שלפני ובחודש שאחרי. בשאר השנה אפשר היה לנהל שיחות
סתמיות, על השכנה והכלב וסבתא, אבל השיחות האלו נגמרו מאוד
מהר, והיו נטולות תוכן אמיתי, רק מילים ריקות מאוד. אימא היתה
מספרת לי אם התקשרו או שאלו עליי, אני הייתי משיב שלא אכפת
לי.
אחרי שנתיים בערך אבא שלי קפץ לבקר. אימא שלי סירבה לבוא. אבא
כבר היה זקן, איש של העולם הגדול, ראה הכל שמע הכל. מאוד
ליברלי.
"נו... אז מה אתה אומר על המקום שלי," שאלתי אותו בחיוך
כשפתחתי את הדלת לרווחה.
"נראה נחמד. כמה אתה משלם פה שכירות?"
"עזוב, זה לא משנה. מחיר הוגן, אני אומר לך. מה אתה אומר על
הריהוט?"
"חביב, חביב מאוד."
התיישבנו על הספה ואני הכנתי לו קפה. כבר כמעט שכחתי איך הוא
אוהב את הקפה שלו, רק זכרתי שבסוף זה יוצא מגעיל. פייר, אבא
שלי שותה את הקפה הכי מגעיל בעולם. מה זה מגעיל? מעורר בחילה.
שלוש כפיות מלאות קפה שחור, בלי טיפה סוכר. בבית, כשהייתי עוזר
להוריד כלים מהשולחן, הייתי נגעל רק מהמשקעים של הקפה שנשארו
בכוס.
"קח אבא," הגשתי לו את הקפה ממרחק בטוח.
"תודה."
"לא שאני לא שמח שבאת, אבא, באמת. אבל אם אני מכיר אתכם טוב,
אז אני יודע שבאת בגלל סיבה כלשהי, משהו לומר. תקן אותי אם אני
טועה."
"לא טועה בכלל," אבא עשה 'פו' ארוך לקפה ולגם לגימה קצרה.
"אנחנו צריכים לדבר."
אבא מעולם לא היה איש של הרבה מילים. אימא לעומתו, יכלה לדבר
יומיים בלי להגיע לפואנטה, מה זה יומיים, שבוע. ואני, אם אני
מנסה להתאים את עצמי ולהסתגל, אני צריך ללמוד לדבר כמו אבא.
קצר ולעניין.
"דבר."
"אתה צריך להגיע ארצה, נמרוד. אתה צריך להגיע ארצה עכשיו."
"למה?"
"אני מבקש ממך, בלי סיבות, בלי טענות או מענות. קח מזוודה, בוא
הביתה. בוא לשבועיים, שלושה. בוא. אתה מכיר אותי, אני בדרך כלל
לא מבקש בקשות, ואני לגמרי מסכים עם זה שאתה פה ולא שם בארץ,
אבל אני מבקש שתבוא."
"ואני מבקש שתאמר למה," הגבתי באותו טון שקט. "קרה משהו לסבתא?
לאימא? ליעל? דבר. אני רוצה לדעת."
"כולן בסדר גמור. סבתא שלך משתפרת עם השנים. אימא שלך גם. עם
יעל אתה מדבר בטלפון פעם בשבוע, אני יודע."
אי אפשר לשמור סודות במשפחה שלי.
"אם כולם בסדר גמור, אני לא רואה סיבה שאני אחזור לארץ. אני לא
יכול פשוט לקום ולעזוב הכל סתם כי אתה מבקש. עכשיו אוקטובר,
לחוץ לי פה, השכירות שלי אוטוטו מסתיימת ואני צריך להתחיל לחפש
דירה. מה זה לחפש, אני צריך צוות ארכיאולוגים בשביל למצוא דירה
נורמלית. אני פשוט לא יכול עכשיו, מצטער."
אבא, בהתאם לצו האופי שלו, שתק. בלי הרבה מילים, סיימנו את
הקפה. אבא המשיך לספר קצת על הבית, ואז הציץ בשעון. הטיסה חזרה
לארץ עמדה לצאת בעוד שלוש שעות. מעניין אותי מי, חוץ מהורים
קרציות זאת אומרת, משתמשים בעסקה הזאת של אל-על, של טיסה
לאירופה וחזרה באותו יום. מה, סתם בשביל לומר שהיית?
נתתי לאבא מתנות לימי הולדת של השנה הנוכחית, כי בדרך כלל אני
שולח כסף, לפחות ליעל. גם נתתי לו תמונות שלי שחברה שלי צילמה
בטיול שלנו לסקוטלנד בקיץ, כדי שידעו קצת מי ומה. התחבקנו
בגבריות מאופקת, כיאה לקרובי משפחה ישראלים. ירדתי איתו לרחוב
והזמנתי מונית.
שבוע אח"כ, זה היה יום כיפור, אבא נפטר. אף אחד לא התקשר, אף
אחד לא אמר כלום, אף אחד לא חשב. יעל התקשרה בסוף השבעה,
וסיפרה לי מה קרה. הוא היה חולה מאוד, היא אמרה לי, היה לו
סרטן. התפלאה שהוא לא אמר לי כלום בביקור שלו. היא התפלאה
עליו, אני התפלאתי על עצמי. איך לא הבנתי את זה לבד? אולי לא
רציתי להבין. הביקור הראשון שלי בארץ, שהיה מתוכנן לחנוכה,
נדחה שנתיים קדימה.


על יום-כיפור המשפחתי סלחו לי. מסתבר שזאת היתה הבקשה האחרונה
של אבא, שלא יזכרו לי את זה לנצח. "הילד מאושר שם, גליה, אין
שום סיבה שסתם נחזיק אותו בשרשראות. הוא יבוא לבקר כשיוכל,"
ככה הוא אמר להם, בערב, וכשבבוקר כשהם באו לבקר, הוא כבר לא
היה שם.
אבל על יום-הזיכרון אימא לא סלחה. מיכאל נהרג בלבנון, בשמונים
ושתיים. אני היית בן עשר, יעל כמעט נולדה. אימא תמיד היתה
מספרת כמה מיכאל אהב אותי, כמה הוא אהב לשחק איתי. כמה הוא היה
דואג לי ופוצי ומוצי וכל המסביב. הגאווה המשפחתית היתה ששבוע
לפני כל יום זיכרון, אני לבדי הייתי מביא פרח ושם אותו בכוס עם
מים, ומכין לידו אבן קטנה שבחרתי בדרך מבית-הספר לבית. אימא
היתה מחפשת את הסמלים האלה דבר ראשון כשהיא נכנסה הביתה. ביום
הזיכרון היינו עולים לאנדרטה, לקיר, לחור, לבקעה, יום שלם של
נסיעות בארץ, ובסוף חזרה לבית העלמין הצבאי, ואני הייתי מניח
את האבן ואת הפרח שסחבתי איתו כל היום. ואימא היתה מאושרת.
כל שנה מאז שנסעתי, כל שנה, היא מצלצלת. יעל מספרת לי שזה
בשביל להזכיר לי. להזכיר לי שיש לי מולדת. שאנחנו יהודים,
שאנחנו ציונים. אבל אני יודע שזה לא נכון, אני יודע למה היא
עושה את זה. כי זה הסמל שלה. לצלצל אליי בבוקר של יום הזיכרון,
ולנגן לי את הצפירה הזאת, הצפירה הנוראית הזאת. ואז לטרוק,
ולצלצל שוב. "השנה, הוא שונא אותך אפילו יותר."
כאילו היא יודעת.

אחרי שנתיים, גם סבתא עזבה את העולם היפה הזה. הפעם הגעתי, כמו
ילד טוב, לארץ. אימא ואבא נשארו באותו בית פרטי, עם אותה חצר.
סבתא גרה עשר דקות הליכה משם.
הייתי חמישה ימים בארץ. לא יכולתי לסבול את זה. זה היה אמצע
אוגוסט, והחום היה בשיאו. הרחובות היו מלאים בתיכוניסטים
משועממים. את יעל, למרות התמונות שקיבלתי לאורך השנים, בקושי
זיהיתי. היא הפכה להיות הדבר הכי יפה בכל השכונה. מה זה שכונה,
עיר. סבתא נפטרה ביום בו הגעתי ארצה. הספקנו לדבר בטלפון,
במקרה, יומיים לפני זה. היא נשמעה בסדר, אבל מסתבר שהסוף היה
קרוב יותר מאי-פעם. אימא כבר לא בכתה. אולי זה קורה אחרי
שמאבדים כל כך הרבה אנשים אהובים, הדמעות מתייבשות מהר. גם אני
ויעל לא הזלנו דמעות. הלכנו בשקט לקבר שלה. הנחנו פרח, ואבן.
אימא כנראה היתה בטוחה שאני אשאר עד סוף השבעה, וקיוותה שאני
אשאר עד השלושים. גם אני לא תכננתי להישאר עוד קצת, אבל החיים
מפתיעים.
הלכתי לסופר, לעשות קניות. כמו פעם. הזמן כאילו עמד מלכת. אותם
מדפים, אותה סחורה. מדבקות פצפונות עם תאריכי תפוגה הזכירו לי
שנעדרתי ארבע שנים. כשהתהלכתי בין המדפים של הלחם, זה הזכיר לי
במשהו את יפעת. כשהייתי בצבא, עברנו לגור ביחד, בדירה בתל
אביב. הכרנו עוד מהתיכון, אז החלטנו להיות שותפים בדירה. יפעת
היתה קצת כמוני, הקטע הישראלי הפריע לה לפעמים, אבל היא
התמודדה עם זה הרבה יותר טוב. יותר מדי טוב לפעמים. כשהיינו
עושים קניות יחד, והיינו מתקרבים למדפים של הלחם, היה לה
ריטואל שעצבן אותי. היא היתה מרימה את הלחמניה, ממששת אותה,
לוחצת, ורק אז היתה מחליטה אם לקנות או לא. ככה, אחת-אחת, היא
היתה לוקחת, בודקת, ולפעמים מחזירה אותה לאחר שגזלה ממנה כל
צלם לחמנייתי. זה היה משגע אותי, אבל לא אמרתי לה כלום.
הרבה זמן לא אמרתי לה כלום, עד אותו יום, אחרי שהשתחררתי
מהצבא, והיא חזרה הביתה וראתה אותי אורז מזוודות. היא הסתכלה
עליי, בשקט. הסתכלתי עליה. בתיכון הייתי נותן הכל כדי שהיא
תאמר לי משהו אמיתי. הכל. מעבר להכל. רק שבתיכון, וגם עכשיו,
יפעת לא אהבה אותי. היינו יכולים להיות החברים הכי טובים
בעולם, אבל זה עדיין לא היה שם. תמיד צחקו עליי שאני נגרר
אחריה, יודע שלא ייצא מזה כלום. היו רגעים שחשבתי שגם היא
יודעת, אבל מה היא יודעת, מה אני יודע. אבל עכשיו זה כבר לא
ישנה כלום. זה לא היא, זה לא אני, זה הכל. עזבתי.

אותו יום בסופר, כשהסתובבתי לקנות קצת חטיפים מלוחים שיהיה מה
להאכיל את כל המנחמים הרבים, קלטתי אותה. לקח לי זמן להבין,
לקח לי זמן לזהות, אבל זאת היתה יפעת. יפה מתמיד. לא רציתי
לראות אותה, לא היה לי כוח להיפגש. שכחתי, שבעולם בו הורים לא
עוברים דירה ורוב הילדים באים לבקר, גם אחרי ארבע שנים תמיד
תפגוש מישהו. אח של מישהו, נכד של מישהו. אולי אפילו בן של אחד
החברים שלי עצמם. עצם המחשבה היה יותר מדי. כשחזרתי לבית אימא
בדיוק נפרדה מכמה מנחמים נוספים.
"את לא תאמיני את מי ראיתי כרגע בסופר. לפחות נדמה לי
שראיתי."
"נו?"
"יפעת. את זוכרת את יפעת, נכון?"
"זוכרת? בטח שאני זוכרת," היא פלטה במהירות, ואז נעצרה, פאוזה
ארוכה כזאת, כאילו היא אמרה משהו שהיא לא ממש היתה צריכה
לומר.
"מה זאת אומרת בטח?"
"אנחנו מדברות כל יום כמעט," אימא אמרה בהיסוס, כשהיא רואה את
הפרצוף שלי מחליף גוונים. "היא אמורה להגיע כל רגע."

שביל הבריחה היה ברור. באותו יום, לתדהמתה הגדולה של אימא,
ארזתי מזוודה, וחזרתי הביתה. הביתה, ללונדון.


ועכשיו אני יכול לחזור להווה. ההווה המתמשך, אפשר לומר. הווה
בו אין סבתא, או אבא, או כל דבר שמקשר אותי לארץ, פרט לידיעה
בודדה בחדשות בי.בי.סי., והטלפון השנתי המפורסם.
עכשיו כבר השנה השביעית, שוב אפריל. שוב התאריכים כבר לא בראש
שלי, אבל אני בכוננות, אני יודע. בוקר. אני מציץ ביומן, מנסה
להיזכר מתי זה יוצא. זה אמור להיות עכשיו. השעון מראה חמישה
לשמונה. אני מתיישב על הספה, מדליק סיגריה. דקה לשמונה.
צלצול בדלת.
אני ניגש לפתוח.
"יפעת," אני כמעט בולע את הפילטר.
"נמרוד."
"מה את עושה פה?"
אבל היא לא עונה. בדיוק כשהשעון מראה שמונה, היא מוציאה מהתיק
שלה טייפ קטן, ולפני שאני מבין בכלל מה קורה ולמה ואיך, היא
מסובבת כפתור אחד ולוחצת על כפתור אחר, ככה שכל הבניין והדירה
והאוזניים שלי מתמלאים ברעש נוראי. מה זה רעש, צפירה.