כן, בנאלי... והנושא הוא - מילים!
וואו!!! תשואות! פיצוצים! קונפטי! יריות! זיקוקים!
טוב, בסדר, נרגעתי... הההההיי <נשימה עמוקה...>
מה שרציתי להגיד על המילים:

מילים זה הדבר היחיד שנשאר אחרי שהכל נגמר... גם כשנגמרות
המילים, הן עדיין שם כדי לתאר לי את הכל בראש... לכתוב, לרשום,
לסכם בנקודות את מהלך האירועים והמחשבות... והעטים, חבריי, כבר
מזמן שונאים אותי... שוחקת אותם עד תום, גומרת אותם במהירות
כאילו אני שותה את הדיו מהם... ערפדית העטים!
והדפים... אוה הדפים כבר מזמן איבדו כל חשק להיות דפים....
נכתבים במהירות, נזרקים הצידה או לפח, נכנסים למחברת או
לאתר... הם לא נקראים שוב... אולי רק מבט קליל ממני נזרק
לכיוונם, להיזכר שהם שם, שומרי הסוד שלי, האוצר היחיד שלי,
הפורקן שלי, החיים המוצפנים שלי...
מילים מוצפנות... מילים על גבי מילים ועוד מילים ועוד... ועוד
דפים ועוד מחברת, ועוד עטים וכמה דקות, וחלומות... לכתוב את
הכל... לכתוב, לכתוב, לכתוב... אבל שאף אחד לא יבין באמת! שרק
יחשבו שהבינו! אסור שידעו! את הסודות שלי... שבגרתי, בגדתי,
גדלתי, שיקרתי, חייתי ומתתי, עפתי, חלמתי, אסור שידעו סודות כל
כך רבים... שסיפרתי, הסתרתי, יצרתי ונצרתי לעד... אסור שיבינו!
אסור שידעו שלכל מילה יש משמעות של עולם שלם! סיפור שלם! משהו
שהיה... ואסור שיתגלה...

לפעמים הסודות שלנו גומרים אותנו, מקרים שהיו, טראומות,
אסוציאציות, פלאשבקים, חלומות, סיפורים, מקרים, דברים להסתיר
שמסתירים כל כך הרבה שקרים... כל כך הרבה אמיתות הסתרתי ממך,
וממך, ומכל העולם! סיפורי אהבה ושנאה, תשוקה וכמיהה, געגוע
וזעזוע, רצונות נסתרים ובגידות קטנות, נקמות מתוקות שלא ידעו
עולם... שלא ישותפו לעולם...
דברים שרק המילים הכתובות בדיו דוהה יסבירו לדפים המתכלים אצלי
על המדף, שרק הם יבינו... וגם בהצפנה...
וזאת הסיבה לכתיבה...