"משתתף בצערך" כולם מילמלו צועדים, לוחצים את ידי, והולכים.
אלה שבאמת "השתתפו בצערי" היו מעטים, אבל הם לא השתתפו בצערי,
אלא - בצערם.
כחצי שעה לפני זה, עמדתי על רצפת בטון, רואה איך הרב מתחיל
להתהלך לכיווני, טוב לא רק לכיווני, אבי עמד שם לידי מחזיק את
סבתי, ואחי עמד קרוב אף יותר, מחזיק את עצמו, וגם אותי.
בזמן שהרב התקדם ומתחיל לקרוא כתבי קודש, של טקס הלוויה, אני
לא הייתי שם, הבטתי באיש - אחד מחברת קדישא, ראיתי איך הוא
סוחב את העגלה, ועלייה סבי, מכוסה בטלית, כפות רגליו יוצרות
בליטה בטלית, לא, זה לא היה סבי, סירבתי להאמין, שהאיש שראיתי
רק לפני יומיים, אומנם מאוד חולה, וזקוק לחמצן, שוכב עכשיו ללא
ניע, ונישא ע"י עגלה, אל עמדה קרובה אליי.
הוא הגיע, העגלה נעצרה, סבתי ניגשה אליו, לא, לא אליו, אל
הטלית - ונישקה, בוכה ובוכה, אני בכיתי, לא האמנתי שזה הוא,
הוא נראה - אפילו שהיה מכוסה, קטן בהרבה ממה שהיה באמת, איש
מרשים, חזק, שעד לפני כמה שנים, היה מצליח לעשות דברים שאנשים
בני שלושים לא יצליחו.
המשכנו בשתיקה מהולה בכאב, עד שהגענו לקבר, רגע לפני שקברו
אותו, אזרתי אומץ, קירבתי את ידי אל מצחו - לא, לא אל מצחו,
הרי זה לא באמת הוא שם, ואז הרגשתי את זה, במקום הפוף שהייתי
בטוח שידי הולכת לגעת בו, או במקום הבובה, הרגשתי אותו, מצחו
קשה, יותר מידי קשה.
נבהלתי.
הסטתי את ידי במהירות, מתחיל לעכל את זה שהוא באמת שם, שזה לא
רק סיוט, שוב הדמעות, ואז קברו אותו, "זו מצווה" קרא הרב
בניסיון לגייס אנשים כדי שימלאו את הבור באדמה.
"מצווה" חשבתי, "איך זו יכולה להיות מצווה?" לא באמת הקשבתי
לקדיש, ולמה שהאנשים אמרו, עמדתי בסוף הטקס לייד הקבר מכוסה
פרחים, זרים, בלי סוף.
"משתתף בצערך" כולם מילמלו צועדים, לוחצים את ידי, והולכים.
אני נרגעתי קצת, זא"ת הפסקתי לבכות, להרגע בטח שלא.
"תשתה" דחפו לידי כוס מים אחרי שכבר סירבתי אלייה פעמיים, אז
שתיתי, מים - נוזל החיים, באמצע בית קברות.
כולם התפזרו, לא בדיוק התפזרו אבל נתנו לנו פרטיות, אחרי הכול
הם באו לסבתי אחרי הטקס, לנחם.
אחרי זמן מה, התחלנו ללכת, צעד אחד הספקתי ללכת, לפני שקלטתי
שלא אמרתי לו את מה שאמרתי לו כל הזמן שהיה בחיים, ומה שהוא גם
אמר לי, כשהיה בחיים.
ניגשתי אל קברו "אני אוהב אותך" לא לא אל קברו - אל קבר
גופתו.
הלכתי.
לא סתם הוא נראה קטן יותר, בלי נפח, הנשמה שלו שמילאה את כל
הגוף, פרחה לשמיים, לגן עדן - אני מקווה.
לא סתם הוא היה קשה כ"כ, הנשמה שלו שמילאה את כל הגוף, פרחה
לשמיים.
זה לא היה הוא שם, זו הייתה גופתו, נשמתו תחיה לעד.
החברים "לא ידעו מה לומר", אמרתי שזה בסדר, אחרי הכול, גם אני
לא הייתי יודע מה להגיד.
עכשיו אני בבית, חצי יום עבר מאז ההלוויה, דמעה קטנה חמקה לה
מבין עיניי, בערך בשורה שדיברתי אל קבר גופתו.
ועכשיו עומדת לפרוץ לה עוד דמעה את המחסום הקטן, והנה היא
זלגה.
כך אני נשארתי עומד מחוץ לבית הקברות, כיפה לראשי, דמעה זולגת
מעיניי והבנה בליבי, זה לא הוא, זו גופתו.