כוס חד פעמית או ספל חתול עם מקום קבוע על המדף... מי ינצח?

האם באמת אנחנו רוצות לקום כל בוקר ולעשות כלים או שמא עדיף
ופשוט יותר להשתמש ולזרוק?

שבת בצהריים.
יום שמש, בית קפה, אני וחברה.
פגישה של פעם בשבוע. אותו בית קפה שכונתי, אותו הפוך, אם יש
מזל אז גם אותו מקום בשמש. מסתכלות בתפריט - אולי כדאי לצאת
מהמונוטניות של הפוך חלש על מים? - עדיף שלא...
"כן" אני פונה אליה, "קדימה לשפוך".
ואז זה מגיע, עדכונים לפרטי פרטים של הלילה הקודם. בוא נאמר
שלא נשאר ממש מקום לדימיון...
"קודם כל היה לו קטן... ממש ממש קטן. כמה? לא יודעת, הגזמתי,
12 ס"מ, מזכיר קצת במבה.
בכל אופן, זה היה פשוט מגוחך, אני על הגב והוא מתנשף...
מפותלים, גונחים ומריירים אחד על השני כמו זוג אלפקות ליד מצפה
רמון... אבל איך בדיוק אני אמורה להנות ממשהו כל כך מיקרוסקופי
ולא מורגש..."
ואז אני באה ושואלת - א. למה אני צריכה לדעת בס"מ?
ב. האם אנחנו כבני אדם מונעים אך ורק על ידי היצרים שלנו,
מתמכרים לאותה הרגשה... בדיוק באותה הנקודה... או שמא המעגל
קצת יותר מורכב?
לדברי אותה חברה, זה היה הזיון הראשון אחרי חודשיים. אחרי
שהבדידות כבר קצת העיקה. "הרגשתי בודדה" היא אמרה "רעבה
לחיבה", "כמהה לליטופים".
ואני תוהה:
האם המעגל של פאב, בירה, גבר, דירה, מיטה, להתראות נובע מהרצון
לספק את היצר, להגיע לאורגזמה המושלמת או שאולי הוא מתחיל
באותה נקודה של רגש, רצון וכמיהה לפינוק - הרי בסופו של דבר
כולנו זקוקים מידי פעם לחיבוק...