מסתובבת סביב
חלום ישן
להיות נורמאלית.
מסתובבת לבד
עם תמונה ביד
ועושה כאילו
לא באמת אכפת לי.

חולמת אמת
שנשארת חלום,
צוברת כאב
שהופך לדיכאון.

מנסה להבין
את הסבל שלהם
אבל בורחת
כי גם לי זה כואב.

צוברת עוד
נקודה שחורה
על היותי אני,
על היותי כושלת.

מתנחמת בעובדה
שיש לי חיים
אבל זה גורם לי לחשוב,
האם זאת נחמה?

לגדול,
לכאוב,
לסבול,
לאהוב,
את כולם,
כל אחד ואחד,
את סבלם,
כאילו נאגר
בנשמתי.

יודעת שהדרך
לרוקן את הסבל
היא להוציא את הנשמה.
השאלה היא, מתי?

שיר על עצמי, קצת רחוק ממני אבל כל כך קרוב.