זהו, נגמר...
אני לא יכולה יותר להתמודד עם רגשות מעורבים שכאלה.
אני הולכת לסיים את זה, לעשות הפעם משהו בשבילי, לעשות טוב
בשבילי.
לא רוצה להרגיש את ההרגשה שכאילו יש לי מלא פרפרים בבטן ובנוסף
חנק - כאילו הפרפרים בתוכי נחנקים...
לא רוצה להרגיש חרא עם עצמי אחרי שאני עושה משהו כמו איזה
שרמוטה, בפעם הראשונה זה כיף אבל אחר כך זה כבר נמאס כשזה הופך
ככה לשגרה... איפה האהבה?!
לא רוצה יזיזה, לא רוצה ידידה - תודה, אני מסודרת.
אני רוצה קצת להיות מאושרת - לשכב כשאני באמת חרמנית, לחבק
באמת כשאני מרגישה צורך, לנשק כשאני באמת אוהבת...
לאן נעלמתי? איפה הרגשות? אני נעשית אטומה!
אני מתגעגעת לרגשות...
כל כך עצוב לי והגרון שלי כאילו נחנק, כאילו עוד שנייה אני
מקיאה את עצמי החוצה... איפה הרגש? למה נמאס לי כל כך מהר? למה
אני מתייאשת כל כך מהר?
בצורה מסויימת אני רוצה לדבר איתה ומצד שני ממש לא, כי אני לא
אוהבת אותה עוד ואני בחיים גם לא אוהב! התייאשתי... נגמרתי...
אני משועממת...
אז אני עושה סקס, שוכבת - באותו הרגע מרגישה סבבה, אחר כך
מבינה שזה כל כך חסר משמעות, כל כך זול, כל כך עצוב.
בא לי פשוט לצרוח חזק חזק חזק... אבל במה זה יעזור, זה יעשה
בכלל משהו חוץ מלדפוק לי את הגרון? לא, זה לא יעשה כלום! פשוט
כלום...
זהו, אני מסיימת את זה כי זה לא אמיתי ולא מתאים...
חבל לי, היא הייתה בן אדם כל כך יקר וזה יכול היה להפוך לכל כך
הרבה מעבר אבל פשוט ירד לי...
אז אם אני אשקיע בעצמי ויסתכלו עליי וירצו אותי אז סו פאקינג
ואט... אני אותה צליל שרוצה גם איזה רגש, איזושהי תחושה...
איזושהי תחושה!!!
אז אני רוצה להפרד, פשוט להגיד שלום, אבל אני פשוט לא מסוגלת -
כזאת אני, לא מסוגלת להפרד אפילו כשרע לי...
ואני כל הזמן כותבת וכל הזמן חוזרת על אותם הדברים שוב
ושוב...
כבר נמאס לי לשמוע את עצמי! כי מה, זה בכלל עוזר לי במשהו? ממש
ממש לא...
מין דכאון שכזה שלא עובר, אני פשוט לא מאושרת!
ואם אני אלך לפסיכולוגית שלי זה יעזור במשהו? ממש ממש לא, זה
אותו הדבר כמו שאני מוציאה את זה כאן אז פשוט אומרת את זה
למישהו אחר ובקול! אף אחד לא יכול לגרום לי להרגיש, אף אחד לא
יכול לגרום לי לרצות - נמאס לי מכולם!!!
אני מרגישה שאף אחד לא מספיק טוב ומצד שני - למה? מי אני? מה
אני יכולה לתת מעצמי? למה אני בכלל מועילה?
אני סתם עוד בן אדם שלפעמים כיף לו ולפעמים רע לו ולא מוצא את
האושר ובצורה מסויימת נאבק על חייו כדי לא לחוש דכאון, אני סתם
אדם בעל נטיות אובדניות שכל פעם כשמשהו לא טוב ולא הולך הוא
פשוט מעדיף לברוח - מעדיף למות...
אין לי כוח להתמודד. אני סתם אותו בן אדם שלא עושה כלום עם
החיים שלו ומדי פעם נהנה ועושה מה שבראש שלו, אבל זאת הנאה
רגעית בלבד - זה בכלל לא נמשך - למה זה לא נמשך?!
אומרים שברגע שאנשים מוצאים את עצמם אז טוב להם! ברגע שהם
מוצאים את עצמם הם יודעים למה הם פה? למה הם נועדו, מה התפקיד
שלהם בעולם הזה...
אני מרגישה שלי אין תפקיד. הדבר היחידי שאני עושה זה לרבוץ,
לבזבז כסף להורים שלי ולהכניס אותם למינוס, זה הכל...
אז אם לפעמים אני מרגשת מישהו, או גורמת למישהו לחייך אז זהו,
זה מה שזה - לפעמים!!! ומי גורם לי לחייך? מי עושה לי טוב? מה
עושה לי טוב?
הדבר היחידי שאני יודעת זה שאני אוהבת לכתוב, אוהבת לצייר
ואוהבת לשיר - מוזיקה זה החיים שלי...
אבל במה זה מועיל?
גם בכלום! אז אני כותבת ובאותו רגע זה משחרר ואז זהו, כאילו
כלום... ומה? לזה נועדתי? לכתוב כדי לשחרר את עצמי כדי לא
לשקוע בבאסה חדשה? ממש, אבל ממש לא...
לצייר - כן, אז אני מציירת יפה, וכשאני נכנסת לזה אז אני נכנסת
לזה וזה משמח אותי וגם משחרר מדי פעם אבל זהו...
לשיר - לשיר בכלל... המוזיקה היא בין הדברים שהכי משפרים לי את
ההרגשה. אם כן נועדתי למשהו זה לשיר ולנגן... מוזיקה תמיד
מצמררת אותי, המילים תמיד מרגשות אותי, הקול תמיד מחרפן אותי
ואני נמסה... הדבר היחידי שחבל זה שאני לא יודעת לא לרקוד ולא
לשיר. אין מה לעשות - אין לי קול בשיט וקורדינציה ואני בכלל
האויבים הכי גדולים...
אני אוהבת את תשומת הלב, אני אוהבת שמתרגשים ממני ולעשות בשביל
אחרים... אבל גם זה רק רגעי וגם אני בעצמי אוהבת להתפנק... מצד
שני אני עצלנית ברמות מטורפות, אין לי כח לעשות כלום, אפילו את
הדברים שאני אוהבת לעשות - כנראה אני לא באמת באמת באמת אוהבת
אותם...
אוי אוי אוי הפיצול הפיצול, מה אני אעשה עם עצמי? אני
משתעממת... באמת בא לי לפעמים פשוט לישון ולישון ולא לקום...
אין לי כוח לכלום, אני כל הזמן מרגישה רע, כל הזמן עייפה
ומיואשת, כל הזמן חולה ומאד מאד בודדה...
אולי זאת הבעיה - הבדידות! יש לי כל כך הרבה לתת ואין למי...
הרגש לא יחזור שוב... ומצד שני מה?! לזה נועדתי?! לחיות כדי
לגרום למישהו אחר אושר? כדי לרגש מישהו אחר? להקשיב? לפנק...
ואיפה פה המישהו בשבילי?!
אז נכון, זה במידה מסוימת מספק אותי אבל אני אמורה לחיות
בשבילי וכדי לעשות בשביל עצמי טוב בין היתר. לא להיות
אובססיבית ולהכנס ולשנות את כל החיים של האנשים שסובבים
אותי...
אוף, מצד שני אני באמת מתגעגעת לרגש... איזו בדידות... אשכרה
אפשר לכתוב עליי ספר - ונגיד ויכתבו - אז מה?
אני בכלל לא מכירה את עצמי ומצד שני מכירה את עצמי כל כך טוב
עד כדי ייאוש...
אני עייפה, אני מרגישה מיותרת ואני רוצה למות... אבל אני לא
אמות כי אז אני אגרום סבל לאלה שכן אכפת להם ואני אמות בידיעה
שאני עושה את מה שאני תמיד עושה - מוותרת!!! מוותרת על עצמי
מעצמי... ואולי אני ארגיש איזשהו הפסד במידה ובסוף כן נועדתי
למשהו, אני כן אמצא את החצי השני שלי ואת עצמי כמובן אבל עד אז
- מחפשת תשובה...