ככה זה אצלה, צועדת צעדים אחרונים של "חופש גדול".
כן... החופש לשקוע למספר אינסופי של דכאונות, פיתוח מחלות נפש
נסתרות (או שלא כל כך נסתרות), וכל היוצא בזאת.
אבל חופש זה חופש, ועם עצמאות ותחושת שחרור אי אפשר להתווכח,
השאלה היא שחרור ממה? כי מהדבר היחיד שבאמת קובע היא עוד לא
השתחררה - מעצמה.
תחושת הבלבול הבלתי נפסקת שהתמקמה במוחה בחודשים האחרונים חוצה
אותה לשתיים: זאת החיה את חייה במלואם, ממצה כל רגע מטיפות
החופש האחרונות שנותרו לה: עובדת, רוקדת, צוחקת, אוהבת (נפסיק
לפני שזה יתחיל להשמע כמו פרסומת לדאודורנט), ואילו מהצד השני
זאת המבולבלת, חסרת המושג, שהתחילה להתייאש קצת מהבלאגן הזה.
הדילמה הנובעת מסוגייה זו היא: מי תנצח?
זאת נגלה כולנו (כולל אותה) בפרקים הבאים שהחיים יכתיבו.
אבל מעבר לזה, יש הרבה שאלות שהיא רוצה לשאול, אך אין מי
שיענה, מי שיבין.
שוב, זאת כנראה חוויה של ה"גיל" - מושג מאולץ אתו המציאו בני
ה30++ שלא זכרו בדיוק מה קרה שם, רק שזה היה רע.
אבל... החופש, תחושת אופוריה של שחרור והתנתקות... הגוף עף ללא
מגבלות (או שאולי זה אקסטה), מפתה, ורק רגעים מספר נותרו, יש
לנצלם.
לעומת זאת, השדים בראש לא נותנים מנוחה.

בינתיים... אין פתרון... זורמים.