מכל הקשרים שהיו לי דרך האינטרנט זה היה הכי מוזר... זה התחיל
מזה שנכנסתי לפורום תמיכה לבני נוער. התחשק לי לעזור לכמה
נפשות מבולבלות... אולי דרך זה לפצות על שטויות שאני עשיתי
כשהייתי בן 16. שום דבר לא הזיז לי באותה תקופה, לא הורים לא
מורים, אבל דברים השתנו, הצבא שינה אותי לגמרי... נכון שזה קשה
ורחוקים מהבית אבל עוד חצי שנה כל הסיוט הזה ייגמר. סוף סוף
אני אוכל לחזור הביתה ולהגיד לעצמי
"עמדת במשהו מההתחלה עד הסוף", בלי סיגריות, בלי אלכוהול
ובעיקר בלי סמים...
קראו לה נטע... אני אף פעם לא אשכח את ההודעה שהיא פרסמה
בפורום:
"הצילו... אני צריכה עזרה... שמישהו יושיט לי יד... מישהו?
מישהו שיאמר לי מה התרופה למחשבות!
שיתן לי שיקוי שמעלים מחשבות רעות!
שיתן לי סם שיעשה אותי בהיי!
שיעשה קסם ואני אהיה מאושרת לנצח!
שיפיל קללה על החלומות הרעים שלא יבואו!
שיביא מרקחת שמגשימה משאלות!
שיגשים לי חלום ויותר לא אאבד את שפיותי!
(למרות שלא נראה לי שבכלל הייתה לי אחת כזאת)
אז אמרו לי איפה האיש הזה?"
הקטע הזה כ"כ נגע בי... הכמיהה הזאת להיפטר מכל הבעיות...
כשהתחלתי לדבר עם נטע גילתי נערה בת 16 במצב נורא קשה, הרבה
יותר ממה שאני הייתי... נערה דכאונית, בודדה, מבולבלת, שותה
המון, מעשנת המון...
היא סיפרה לי המון על עצמה... על הפגישות עם הפסיכולוג
והפסיכיאטר, על הכדורים שרשמו לה, על החוסר טעם בחיים, על
הבנים שניצלו וזרקו, על האהבה שנעלמה ממנה...
חוץ מאהבה אחת - לציור! היא שלחה לי ציורים שלה... מעולם לא
ראיתי דיוקנאות כ"כ מדויקים. כל תו פנים, כל שערה נראו כ"כ
אמיתיים שפשוט גרמו לך לרצות לשלוח יד ולגעת בדמות שמביטה בך
מהדף: ילדים קטנים, נערים ונערות מהכיתה שלה, מבוגרים,
זקנים... ולכולם דבר משותף, בעיניים של כולם היה מבט עצוב...
כמו של משהו מת...
היא הייתה נערה מיוחדת הנטע הזאת... וכל פעם שאני נזכר בה אני
נזכר בה עם המון חיבה אבל מעורבת עם המון עצב...
היה איזה ערב אחד... בדיוק הגעתי מהצבא לסופ"ש. כשנכנסתי
לפורום ממש נבהלתי:
"עוז אני צריכה אותך... תכנס לאיי סי קיו בבקשה זה דחוף..."
נכנסתי מהר. פחדתי שהיא עשתה לעצמה משהו!
" נטע מה קרה?"
" עוז... חתכתי... דם... שורף... דמעות..."
לא ידעתי מה לעשות! הלב שלי פעם בקצב! אחרי שהדרכתי אותה איך
לחבוש את הזרוע נשמתי עמוק ודברנו כל הלילה. ניסיתי לגרום לה
להבין שהכאב לא יפתור את הבעיות וכן גם לא האלכוהול והסמים...
כ"כ קיוויתי שהיא הסתדרה, שמצאה מישהו שיוציא אותה מהמערבולת
אליה נקלעה.
אחרי כמה חודשים קיבלתי ממנה הודעה, ההודעה האחרונה שקבלתי
ממנה:
"זה דיוקן של איזה חייל שראיתי באוטובוס... מקווה שזה ימצא חן
בעינייך כי זה הציור האחרון..."
כשראיתי את הדיוקן הייתי בהלם. מתוך צג המחשב הביטו אלי הפנים
שלי! ואז נזכרתי שבאמת כשנסעתי באוטובוס באחת הפעמים ישבה קרוב
אלי נערה צעירה, בודדה, היה לה מבט עצוב והיא החזיקה ב...
מחברת גדולה ועיפרון. |
